"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (כ"ח, י"ב)
עבד ה' פירושו לקיים את המצוות בצורה שהקב"ה הורה לקיימן. להקפיד על דקדוק ההלכה.
עשיר אחד החליט לבנות לעצמו וילה. הוא פנה לקבלן וסיכם אתו במדויק את כל הפרטים, מהמסד ועד הטפחות: שטח, גובה, מספר קומות, מספר חדרים בכל קומה, גודלם וצורתם. לאחר הסיכומים אודות השלד עברו לסיכומים אודות המפרט הטכני של הדירה: צינורות אינסטלציה, נקודות חשמל, שיש ואלומיניום, ריצוף וקרמיקה וכו'. הכל בכל מכל כל סוכם בחוזה מסודר. העשיר נתן דמי קדימה, והקבלן התחייב לסיים את המלאכה עד תאריך מסוים בעוד כמה חודשים. עם סיום העבודה התחייב העשיר לשלם את יתרת הסכום שקבעו.
כעבור שבועיים מגיע הקבלן לבעל הבית בשמחה: "ותכל כל העבודה".
"מה ותכל?", התפלא העשיר, "באת לעשות ממני צחוק?".
"אדרבה! אתה מוזמן לראות".
"לא אכלה את זמני לריק", השיב העשיר. "רק אליהו הנביא יכול לבנות במהירות שכזו כפי שבנה ל'איש חסיד היה'"…
"מדוע להכביר במילים? בוא ותראה! עליך לשלם לי את יתרת התשלום"…
בלית ברירה הצטרף העשיר לקבלן והם יצאו לשטח. על הקרקע היו מונחות, בערימות מסודרות, ערימות של בלוקים, ערימות של ריצוף וקרמיקה, דלתות, חלונות… הקבלן הוציא מכיסו את המפרט הטכני, ואמר לעשיר: "הבה נעבור על המפרט אחד לאחד ונראה שלא חסר דבר"…
"אדוני הקבלן!" זעק העשיר, "כלום יצאת מדעתך? מה אעשה עם ערימות של בלוקים וצינורות? אני זקוק לבית לגור בו, ואותו לא התחלת לבנות"…
הקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. בתורה כתוב (ויקרא כו, יב): "והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם". עלינו להיות עם ה', עבדי ה'. זוהי תכליתו של כל יהודי: להיות עבד ה'! "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נה).
יש 'מפרט טכני' כיצד הופכים להיות עבד ה'. המפרט הוא: קיום תרי"ג המצוות בדקדוק! אך הקב"ה אינו זקוק לכך שיהודי יקיים מצוות בתור תכלית בפני עצמה, כשם שהעשיר שבמשל לא היה צריך את הצינורות והמרצפות כתכלית בפני עצמה. כשם שהתכלית האמתית של העשיר הייתה לבנות בית, כמו כן תכליתן העיקרית של המצוות היא לבנות דמות של עבד ה'! בלי הנקודה הזאת – להפוך להיות עבד ה' – העיקר חסר מן הספר!
מורעדיג! אם אדם קורא קריאת שמע בלי לחשוב מה אני עושה עכשיו? האם אני קורא קריאת שמע ומכוון להיות עבד ה'? האם אני מתכוון לעשות את רצונו באהבה, בשמחה וביראה? – חסרה הנקודה העיקרית בקיום המצוה.
ברכה היא דיבור וקשר עם בורא עולם. הבעיה היא, שרק לעתים רחוקות זוכים אנו לחוש בכך.
בערב פסח תשס"ט התקיים גם כאן בעיר מעמד אמירת ברכת החמה ברוב עם.
סיפר לי יהודי, שבדרך כלל הוא ממשכימי קום. בשלוש לפנות בוקר הוא ער ובארבע יוצא הוא לטבול במקווה. כך מדי יום ביומו. בדרך כלל, כאשר הוא מגיע למקווה בשעה ארבע אין שם אדם. יש לו את המפתח של המקווה והוא פותחו. והנה, בערב פסח בשנה שהייתה בה ברכת החמה – הגיע ברבע לארבע בבוקר למקווה, לא היה שייך להיכנס, היה תור של אנשים כמעט עד הרחוב.
מה קרה? ברכת החמה! הולכים להתפלל ואחרי כן מברכים ברכת החמה כולם ביחד.
אני יכול גם להבטיח לכם, שאין אחד משומרי התורה שנשאר במיטה. אה, איזה כבוד שמים כשהגיע הזמן של ברכת החמה, ברוך ה'.
עתה נתבונן, נצייר לעצמנו יהודי אחד שרצה לומר ברכת החמה דווקא בכותל המערבי, כי תמיד יש עניין מיוחד להתפלל ליד שריד בית מקדשינו. מלבד זאת, הוא ידע כי ברחבת הכותל יתקיים מעמד ברכת החמה ברוב עם ובמעמד מיוחד במינו.
היהודי מתגורר בבני ברק. הוא קם ממיטתו בבוקר השכם, הלך למקווה, ואחר כך יצא לדרכו לנסוע לירושלים. הגיע לירושלים ומחמת רבבות המתאספים נעצר האוטובוס במרחק רב מהכותל. העולים לירושלים נאלצו ללכת רגלי מרחק רב עד שהגיעו לרחבת הכותל.
הוא הגיע ב"ה, נדחק בין הבאים ותפילת נץ החמה התחילה. געוואלדיג.
לאחר התפילה החל מעמד ברכת החמה. רואים את השמש מפציעה. פצחו: "הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים, הללוהו שמש וירח" – יחד כולם רבבות אלפי ישראל. לפתע נשמע קול רעש אדיר ונורא, בוקע רקיעים, כאשר הכל אמרו יחד: "ברוך אתה ה"'. מרוב התרגשות ודבקות הוא הקשיב והסתכל אך לא אמר את הברכה.
אחרי הברכה פצחו כולם בשירה אדירה "א־ל אדון על כל המעשים", והוא נסחף אחריהם לשיר "א־ל אדון". בסיומה שב הביתה בשמחה וששון ואת ברכת החמה לא אמר.
הוא שב לבני ברק והתחיל לתאר לעצמו את כל מה שעבר עליו, חישב את צעדיו ועמד על כך שאת הברכה עצמה לא אמר. נבהל. מה השעה כעת, כבר חצות? לא אמרתי ברכת החמה! הייתי בשמים, במרומים – "הללוהו במרומים", ומרוב דבקות לא אמרתי את ברכת החמה…
אני שואל אתכם, רבותיי, יש לו ברכת החמה לאותו יהודי? ודאי לא. יש לו דבקות בה', גם התרוממות, אבל ברכת החמה אין לו. כי הוא לא אמר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". אם לא אמר, אין לו.
אם כן, הבה נשאל את עצמנו: כאשר מברכים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין" – זו ברכה פחות חשובה מברכת החמה?! כאשר מברכים "המוציא לחם מן הארץ" – וכי "ה' אלוקינו" שבברכה זו פחות מברכת החמה?!
אלא מה, ברכת החמה נאמרת פעם בעשרים ושמונה שנים, וברכה זו נאמרת שלוש פעמים ביום.
נו, ומה בכך? אדרבה, בהלכה יודעים אנו ש"תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם". ככל שהברכה תדירה יש לה מעלה על הברכה שאינה תדירה לגבי דין קדימה.
מה נאמר ומה נדבר לגבי "הזן את העולם כולו בטובו" – כאן כבר עוסקים בברכות מדאורייתא! ברכת החמה אינה מדאורייתא. כיצד אנו צריכים לומר ברכת המזון?
כוונתי רק לומר, שמ'ברכת החמה' שזכינו לאומרה, עלינו ליטול התעוררות ומוסר כיצד יש לברך ברכה. לרכוש את השמחה על שזוכים לברך ולדבר עם בורא העולם.
**
ברכת המזון היא מצוות עשה דאורייתא. ה'משנה ברורה' (סימן קפה סק"א) מביא מספר 'החינוך' שכתב: "כל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויים לו כל ימיו בכבוד".
לא שצריך לברך ברכת המזון בכוונה לשם כך, כי הרי זו מצוות עשה דאורייתא, אבל ראוי לדעת מה נאמר על מי שמכוון בברכת המזון כראוי.
הגמרא (ברכות מט.) אומרת: "כל מי שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו". היינו, מי שלא אמר "על בריתך… ועל תורתך" לא קיים מצוות עשה של ברכת המזון. ואומר ה'משנה ברורה' שהוא הדין מי שלא אמר "על ארץ חמדה טובה ורחבה" לא יצא ידי חובתו, כי הרי לא אמר ברכת הארץ.
וראיתי בספר הקדוש 'יסוד ושורש העבודה' שכתב, כי ברור הדבר שאם אמר "על בריתך… ועל תורתך" אבל לא כיוון ולא חשב על הדברים שאמר, הרי זו אינה הודיה. הוא 'אמר' אבל לא 'הודה'. תשאלו אותו אחרי ברכת המזון: "יענק'ל, הודית לקב"ה שלימד אותנו תורה?", והוא ישיב: "רגע, רגע, תן להיזכר. בוודאי הרי אמרתי בבוקר: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'". "ובברכת המזון הודית?", הוא יחשוב ויאמר: "אני לא זוכר". והרי הרגע הוא אמר "על תורתך שלימדתנו"? – אמר ואינו יודע מה אמר! וכי זו הודיה?
צריך לדעת את היסוד הזה. תפילה וברכה אינן אמירות בעלמא, מדברים אל בורא עולם.
שמעתי בשם הצדיק רבי דן סגל שליט"א, שאמר (ושמעתי שאדמו"ר מקוצק זי"ע כבר אמר זאת): "דוד המלך אמר בתהילים (עג, כח): 'ואני קרבת אלוקים לי טוב' – צריכים להתקרב אל הקב"ה, לדבר אליו. נשאל מישהו: האם אתה מדבר עם הקב"ה? והוא ישיב: 'הלוא אין לי זמן, צריך להתפלל שלוש פעמים ביום, צריך ללמוד, וכי מתי אתה רוצה שאני אדבר עם בורא עולם?…'. הוא כלל אינו מרגיש כי כאשר הוא מתפלל הוא מדבר עם בורא עולם…
"לפני שנים פגשתי יהודי שפנה אלי ואמר לי: 'אני חייב לכם הרבה הכרת הטוב'. והוא החל לספר: 'היה לי בן שלמד בישיבה קטנה בבני ברק. יום אחד הגעתי לבקר אותו, היה זה בדיוק בזמן שאמרתם שיחה לבחורים. אמרתם שם בשיחה כי אכן קשה מאוד לכוון בכל תפילת שמונה עשרה. לא בכדי נקראת התפילה 'עבודה'.
"'גם לכוון ב'אבות' – לצערנו הרב, קשה. והרי להלכה נפסק שמי שלא כיוון את פירוש המילים ב'אבות' לא יצא ידי חובתו! אחרי מאה ועשרים הוא יגיע למעלה ויגידו לו: 'ר' איד! לא התפללת בחיים שלך!'. הוא יזדעק: 'הרי לא הייתה פעם אחת שלא התפללתי'. ואז יגידו לו את האמת בפנים: 'התפללת – אך לא התפללת! לא כיוונת ב'אבות'! לא יצאת ידי חובת תפילה מימיך!'.
"'שאלתם את הבחורים בשיחה', כך הוא מספר לי, 'מה עושים?', ונתתם עצה: ב'ברכות הנהנין' יש בסך הכל תשע מילים. לכוון בתשע מילים זה כבר יותר קל. כמה זמן זה כבר לוקח? מקסימום חצי דקה…
"'הצעתם אז להתחיל ב'ברכות הנהנין'. לקבל על עצמנו להרגיש בכל ברכה שאנחנו עומדים לפני המלך ומודים לו – 'שהכל נהיה בדברו', 'בורא פרי העץ'. על כוונה בתשע מילים אין כבר תירוצים. זו לא עבודה כל כך קשה, צריך רק לרצות. אחרי ש'נקבל טעם' בזה נוכל בס"ד להתקדם הלאה, כי הבא להיטהר – מסייעים בידו'.
"אותו יהודי סיים את סיפורו ואמר: 'אני חייב לכם הכרת הטוב. אימצתי את העצה הזאת. התחלתי לכוון ב'ברכות הנהנין'. התקדמתי, בסייעתא דשמיא, ל'אבות', ומשם יותר ויותר. קיבלתי 'טעם' בתפילה'".
בהיותי בישיבה קטנה אמר לנו מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שכשמברכים דבר ראשון צריך לחשוב מה מברכים, ואחר כך לפני מי הולכים לברך. ברכות כאלו, שזוכרים בהן את היותנו עבדי ה', הן עולם אחר לגמרי.
צריך לדעת, שברכת המזון שבירכתי כעת תישאר לנצח סלה ועד כפי שבירכנו… אם כיוונו בשמות זה נשאר כך, ואם אמרנו 'בוך 'תה' אז זה נשאר כך… אילו היינו יודעים מה מונח במילה "ברוך" לבדה, כמה אפשר לזכות בזה… רק צריך להתרגל.
בטוחני שיש ביניכם כאלו החושבים: מה רוצה מאתנו האיש הזה? הוא רוצה שנהיה מלאכים?…
אולם דעו לכם: ברגע שמתרגלים לברך במתינות כבר אי אפשר אחרת. זה נעשה קניין בנפש, וזה בכלל לא קשה!
כיוצא בכך בכל מצווה ומצווה. עלינו לזכור כי עבדי ה' אנו.
מעשה שהיה:
יהודי נסע לאמריקה במטרה לאסוף כספים למוסד מסוים. בהגיעו לשם יצא אל הכביש הסמוך לשדה התעופה ונעמד לחפש מונית. נהגי המוניות השחורים שם הם דוגמת הפועלים בני ישמעאל אצלנו; הצד השווה שבהם – דרכם להזיק ולחמוס…
עצר מונית. שאל הנהג השחור: "להיכן אתה צריך?", השיב "לבורו פארק. מה המחיר?", נקב הנהג בסכום מופרז. היהודי העיר לו שהסכום אינו נראה לו והשניים החלו להתמקח על המחיר. כשסוף סוף הגיעו לעמק השווה רצה היהודי להיכנס למונית, אלא שאז התניע הנהג את המונית וברח מן המקום…
התפלא היהודי: 'מדוע הוא ברח לי, הרי כבר סיכמנו על מחיר?'… כעת עליו להמתין למונית אחרת. הוא הסתובב לאחור ואז גילה לתדהמתו שמזוודותיו נעלמו. הוא היה המום. איך זה קרה? מה יעשה כעת?
למקום נקלע יהודי ממאנסי בשם הרב נייהוז זצ"ל הוא ראה יהודי מבוהל וחסר אונים, ניגש אליו ושאל אותו: "מה קרה? אפשר לעזור?". סיפר היהודי להרב נייהוז שעצר מונית ולאחר שסיכם עם הנהג על המחיר הסתלק הנהג, ואז התברר לו שנעלמו לו המזוודות.
אמר לו הרב נייהוז: "מה, אינך יודע? זו השיטה שלהם. הם שולחים נהג להתווכח אתך ולהסיח את דעתך, ובינתיים מגיע רכב אחר שבו יושב חבר שלו ותוך כדי הוויכוח שלך עם הנהג הוא גונב לך את המזוודות ובורח…
הסיפור הזה יש בו א מורעדיגער לימוד מוסר השכל. הרי זהו תכסיס ידוע של היצר הרע: אתה מתחיל לברך ברכת המזון והוא מיד נכנס לפעולה. הוא מכניס לך בראש מחשבות, שתטרדנה אותך ולא תיתנה לך לברך בכוונה. וראה זה פלא: כשהתחלת לברך, בדיוק אז אתה נזכר במה שעשה לך פלוני אתמול, ואתה חושב לעצמך: 'אסור לי לשתוק לו!'… תוך כדי ברכה עולות לך בראש כל מיני מחשבות איך להגיב לאותו אדם על מה שעולל לך. והנה, בעוד המחשבות מתרוצצות במוחך בורחת לך הברכה הראשונה, ואתה מסיים: "ברוך אתה ה' הזן את הכל"…
אתה מתחיל בברכה השנייה – "נודה לך ה' אלוקינו", והמחשבות בראשך ממשיכות להתרוצץ… אתה חושב לעצמך: 'לא כדאי לריב אתו, עדיף לבוא אתו לעמק השווה'… ועד שאתה מגיע למסקנות, הנה ברחה לך הברכה השנייה…
וכך אתה ממשיך את ברכת המזון, ממלמל את מילות הברכה כשהראש טרוד בכל מיני מחשבות. פתאום אתה מוצא את עצמך מסיים את ברכת המזון, ואז אתה שם לב שבעצם כל הברכה נעלמה לך: 'אוי ואבוי, מישהו גנב לי את ברכת המזון'.
זו השיטה של היצר הרע. הוא דואג להסיח את דעתך מהברכה, אתה קונה את הפיתוי, ולבסוף נשאר בידיים ריקות, בלי מזוודות…
נכון, אתה מצטער, מתחרט, אבל אין זה עוזר… את אשר נעשה אין להשיב. את ברכת המזון הזאת איבדת!
מתוך הספר 'יחי ראובן' / הגדה של פסח