וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ (במדבר ל"ג, נ"ג)
נחלקו רש"י והרמב"ן מהי המצוה שנצטוו עם ישראל בפסוק זה, רש"י סובר שהמצוה היא להוריש את יושבי הארץ, ואילו מה שכתב הפסוק 'וישבתם בה' זוהי הבטחה לאחר שאכן יקיימו את המצוה ויורישו את יושבי הארץ. ואילו הרמב"ן סובר שבפסוק זה נצטוו עם ישראל בעצם מצוות ישיבת ארץ ישראל, שלא למאוס בנחלת ה' ולשבת חלילה בארץ אחרת.
גדולי עולם, מצוקי ארץ, ראשי ישיבות ורבנים, חשקה נפשם תמיד לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. לא תמיד עלתה זאת בידם, אם משום הקהילה או הישיבות אותם הם ניהלו, או בגלל בעיות טכניות אחרות.
אך גזרות החורבן באירופה נתנו את אותותיהם, כמו גם גזרות ההשכלה והגיוס, והן לחצו על ראשי הישיבות לעלות לארץ ישראל, ובכך ניצלו מכליה ר"ל.
עולם התורה בארץ השתבח מאוד מאותם ישיבות, רבניה וראשיה שעלו ארצה, ובכך זכו לקיים את שתי המצוות, ישיבת ארץ ישראל, והגדלת והאדרת התורה ולומדיה.
לאחר עלייתו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל לארץ ישראל, עז היה רצונו של אחיינו הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל לעלות בעקבותיו, והרצון הזה התעצם עוד יותר כאשר החלו להגיע השמועות המרות על אשר מתחולל באירופה. מרן הגרא"מ שך זצ"ל אשר לא עשה כלום מבלי להיוועץ בגדולי הדור, שלח את שאלתו לרשכבה"ג מרן הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל בוילנא, בשאלתו העמיד בפניו ספק, מצד א' קשה עליו לעזוב את בני הישיבה בקלצק, אך מאידך הוא חושש לגורלם של בנו ובתו הקטנים.
תשובתו של הגרח"ע זצ"ל היתה: 'את בנכם אפרים נ"י ראוי לשלוח להיות במחיצתו של דודכם רבי איסר זלמן בירושלים, אבל אתם בישיבה דקלצק, יש בה מקום להרביץ תורה וגם הפרנסה מסודרת, ואילו בארץ ישראל המקום הוא מדבר שממה, לאן תפנו?!'
לא ארכו הימים ושמי אירופה החלו מתקדרים בענני מלחמה שחורים. כעת זו כבר איננה שאלה של פרנסה או הרבצת תורה, כעת זה ענין של 'פקוח נפש'. והפעם כבר הסכים הגרח"ע זצ"ל כי עליו להתאמץ ביותר לעלות לארץ ישראל.
אך דא עקא, השגת אשרות כניסה לארץ ישראל היה דבר בלתי אפשרי, ולכן החליט הגרא"מ שך זצ"ל לצאת לקונסוליה הטורקית במוסקבה, ולהתחנן על נפשם ולבקש אשרות יציאה לטורקיה, ומשם כבר ימצא את הדרך לעלות לארץ ישראל.
שפת חרשים התנהלה בין הגרא"מ שך זצ"ל לפקיד הטורקי, הפקיד לא ידע שפה אחרת מלבד טורקית והוא התקשה ואף לא עשה כל מאמץ מיוחד להבין את הסבריו של הגרא"מ שך על הדחיפות הרבה להשיג אישור דווקא כעת. בראות הגרא"מ שך זצ"ל כי אין כל מתווך באופק שיכול לתווך ביניהם ולהסביר לפקיד את מבוקשו, פנה למלאכתם של היהודים היראים בעת צרה, הוא נעמד בצד המסדרון מחוץ לחדרו של הפקיד, והחל להתפלל בהתרגשות בדמעות שליש ובתחנונים לבורא כל עולמים שיעזור לו להינצל מהתופת.
הגאון רבי שבתי יגל זצ"ל התלווה אף הוא למרן הגרא"מ שך זצ"ל, וכאשר ראה את מצוקתו של הגרא"מ שך זצ"ל, ניגש לפקיד הטורקי וסימן לו בידו כלפי מעלה ולאחר מכן התכופף וסימן לו בידו כלפי מטה, ובכך ניסה להמחיש לפקיד כי אם הם יישארו כאן בוילנא הם עלולים להיקבר מתחת לאדמה, לא בטוח שהפקיד הבין אכן את הסבריו של רבי שבתי, אבל תיכף אחר ההצגה הזו הוא חתם על שתי האשרות יציאה לשתי המשפחות.
בכך לא הסתיימו תלאות הדרך, לאחר שסדרו את כל הנצרך להפלגה, עמדו כבר שתי המשפחות בנמל אודסה והמתינו לאנייה שתיקח אותם לאיסטנבול. כאשר הגיעה האנייה לאיסטנבול, ממשלת טורקיה לא הרשתה לשתי המשפחות לרדת אל הנמל, מחשש שמא ישתקעו בטורקיה וינסו להתאזרח במדינה. לא עזרו להם כל שכנועם של הגרא"מ שך ורבי שבתי זצ"ל, כי אין בכוונתם כלל להשתקע כאן, והטורקים החליטו להגלותם חזרה למוסקבה.
הגרא"מ שך זצ"ל פנה לעשות אף בשעת צרה זו את מה שעשה ואכן הציל אותו בקונסוליה הטורקית במוסקבה, והוא נשא תפילה עמוקה מעומק לבו הטהור לבלתי ישיבו אותם למוסקבה, כי ענני מוות מרחפים שם מעל ראשם של היהודים.
לא עברו כמה רגעים והנה אל הספינה מופיע יהודי נכבד והדור פנים, שעל פי מלבושו נראה היה כי הוא נמנה על חשובי הקהילה באיסטנבול, ועד היום לא ידוע מי הוא היה, והוא הודיע לפקידים הטורקים כי הוא ערב לכך ששתי המשפחות לא ישארו בטורקיה זמן רב, ואכן הערבות הזו עזרה, הטורקים השתכנעו. המשפחות נשארו בנמל זמן קצר, עד אשר הסדירו את אישורי העליה דרך סוריה, בדרכם לארץ הקודש.
לימים הבינו הכל כי הניסים הרבים בדרכו של הגרא"מ שך זצ"ל לארץ ישראל, היו אלו ניסים למען הצלתו הפרטית, אך לא פחות למען הצלת עולם התורה בארץ ישראל.