המעשה שלפנינו אירע בחודש שבט ה'תשע"ח, וסופר על ידי בעל המעשה, בחור צעיר בן עשרים ושתיים המתגורר בקריית שמונה:
שמי ר', אני בחור צעיר מלא חיים. כל מי שמכיר אותי יודע שאני בחור בריא לחלוטין, כשבכל חיי יצא לי 'לבקר' אצל רופא אולי פעם או פעמיים. מעולם לא היו לי בעיות רפואיות.
לפני מספר שנים הוכשרתי להיות חובש, בתקווה שאוכל לעזור אי פעם לאדם שיזדקק לעזרה. במוצאי שבת, בשעה שערכנו את ההבדלה בביתנו, שמעתי צרחות נוראיות של אדם הזקוק לעזרה. מיד קפצתי מהמקום ורצתי החוצה לבדוק מה קרה. בהתחלה חשבתי שמדובר בילד שקיבל מכה, אך כשהצרחות המשיכו, הבנתי שמדובר במקרה קשה יותר.
רצתי לכיוון שממנו נשמעו הצרחות, ושם ראיתי אדם שרוע על הרצפה כשהוא זב דם עקב פציעה קשה, שאירעה לו מחפץ חד. מצבו היה קשה ביותר והוא איבד כמויות גדולות של דם. מיד הזמנתי אמבולנס, כאשר במקביל התחלתי בפעולות הצלה וחבישה, כשאני יודע בוודאות שהוא במצב של פיקוח נפש ממש.
מרוב הלחץ, לא שמתי לב לדבר אחד קטן אבל חשוב ביותר – טיפלתי בו ללא כפפות! כל מי שמכיר את תחום החבישה וההצלה יודע, כי כלל מספר אחד בהצלת חיים הוא, שאין לטפל בפצוע ללא כפפות, מפני שהדבר יכול לגרום למעבר של זיהומים ומחלות למטפל. אבל אני שהייתי בלחץ וידעתי שהמצב קריטי, ובכל רגע חייו בסכנה, לא שמתי לב לעניין. במשך דקות ארוכות טיפלתי בו, כשאני רק מנסה להציל את חייו, עד אשר הגיע אמבולנס ולקח אותו אל בית הרפואה במצב יציב.
ברוך ה' מצבו השתפר, וכיום הוא בריא ושלם בזכות אותה עזרה ראשונה. והנה, כמה ימים לאחר מכן נזכרתי בכלל מספר אחד, שבו אסור לטפל בפצוע ללא כפפות, וניגשתי אל רופא המשפחה כדי לערוך בדיקת דם שגרתית, לוודא שלא נדבקתי חלילה בזיהום או מחלה. ערכו לי בדיקות דם שונות, וחזרתי לשגרת חיי כרגיל.
ביום שישי אחד צלצל הטלפון בביתי. על הקו היה רופא המשפחה שהיה נשמע מבוהל – "רוץ מהר לכאן, הבדיקות מראות תוצאות מדאיגות ביותר". לא ניתן לתאר את התחושה באותו הזמן, עד שהגעתי במהירות לרופא. הוא ביקש ממני לשבת, סגר את הדלת ואמר: "גילינו לך בבדיקות חריגה נוראה לגבי תפקודי כליה- קריאטינין, אשר אצל כל אדם הוא נע במספרים נמוכים ביותר (בין 5.1-5.0 לערך), ואצלך הוא מגיע לערך גבוה ביותר".
איך זה קרה? האם בגלל שטיפלתי בפצוע ללא כפפות?! נבהלתי. "ממש לא!" השיב הרופא, "זהו תהליך ארוך המתרחש בגוף החולה במשך זמן מה, אשר אין לו כמעט סימנים מובהקים בהתחלה, למעט חולשה קלה וכאב שרירים קל. לכן רוב החולים מגיעים מאוחר מדי. לפי הנראה בתוצאות, אירע לך נס גדול משמים שגילינו זאת כעת, כי אם לא היית מגיע תוך שבועות בודדים, היית מגיע למצב של 'אי ספיקת כליות', ואף היית זקוק להשתלת כליה וחיבור קבוע לדיאליזה לכל החיים".
אני?! נזעקתי ממקומי, על מה אתה מדבר?! הרי כל חיי הייתי בריא! "תשמע ידידי", פנה אלי הרופא, "אין לי מה לומר לך, זה נס גמור שהגעת כעת. כיצד ידעת להגיע עכשיו לבדיקת דם?".
הייתי נבוך והשבתי: הצלתי אדם שהיה במצב קשה מאוד, אך שכחתי ללבוש כפפות, לכן הגעתי לבדיקת דם שגרתית על מנת להיות רגוע שלא קיבלתי מכך זיהום. לא הגעתי משום שהרגשתי לא טוב או שהייתי חולה, ממש לא. פשוט כי שכחתי לשים כפפות.
"תשמע", חזר הרופא על דבריו בהתפעלות, "בורא עולם אוהב אותך. אני מכיר מקרים כמו שלך, שלא ידעו מה קורה להם בגוף והגיעו במצב סופני, כך שזקוקים ל'דיאליזה' כל החיים. הכפפות הצילו אותך", חתם הרופא את דבריו.
הודיתי לה' ללא הרף והתחלתי בסדרת טיפולים קצרה, כך שהיום, לאחר כארבעה חודשים אני בחור בן עשרים ושתיים בריא ושלם, שלא זקוק להשתלות כליה ודיאליזה, אלא רק עובר בדיקות דם כל כמה חודשים. אני חי ותוסס השבח לה'. בורא העולם יתברך לעד ולעולמי עולמים, הראה לי שבזכות הצלת אותו יהודי שהיה במצב קשה, ניצלו חיי בנס של ממש. (מעובד מתוך 'הידברות' והובא בעלון 'טוב לחסות בה')
(פניני עין חמד בחוקותי תשע"ט)