"ומנין אפילו אחד, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי" (אבות ג', ו')
הסיפור המתמיד הגדול שסיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל
בבני ברק היה חי בדור שלפנינו זקן ישיש אחד, שנקרא "רבי דוד דער מתמיד", שהיה מתמיד גדול ונפלא ושקדן עצום בניצול כל הרגעים בשלמות. עד כדי כך, שלא היה בא לביתו ולמשפחתו כי אם לשבת, וכל ימות השבוע היה אוכל וישן בבית המדרש לרוב התמדתו, כי לא רצה להפסיד את זמן ההליכה לביתו וחזרה וכו'.
פעם שאלוהו כיצד זכה להגיע למדרגת אהבת תורה נפלאה כל כך. פתח וסיפר: בנערותי למדתי בישיבת וואלוז'ין אצל ה'בית הלוי זצוק"ל. באותם ימים לא היתה לי חשקת התורה כלל, לא אהבתי ללמוד. הייתי מסתובב בריקנות ומשוחח עם בחורים על הא ועל דא, הכל הייתי עושה, רק לא ללמוד.
יום אחד הזמין אותי ראש הישיבה, הגאון רבי יושע בער, לשיחה נוקבת, וטען בפני לאמור: הרי בגמרא נאמר שאפילו יחיד שיושב ועוסק בתורה שכינה כנגדו, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ואם כן, בכל פעם שאתה פותח את הגמרא – הרי באה השכינה הקדושה לשבת עמך, ונעשית לך חברותא. גם הקב"ה כביכול פותח את הגמרא לעומתך, וכאשר הנך סוגר את הגמרא הרי מוכרח ה' יתברך גם כן לסגור את הגמרא נגדך… ואין לשער גודל הצער שנגרם בזה לשכינה הקדושה! ולמה אתה מצער כל כך את השכינה?!
המילים המועטות הללו שדיבר עמי ה'בית הלוי' – סיים רבי דוד המתמיד – שנאמרו באש קודש מעומק נהמת לבו הטהור, חדרו מאוד אל עומק לבבי ופעפעו בי כל הלילה, ולא מצאתי מנוחה ומרגוע לנפשי. לאחר אותו לילה שהתהפכתי על יצועי בבכיות נוראות וחרטה עמוקה, הרגשתי שהתהפכתי לאיש אחר לגמרי, ומיד למחרת התעוררה בקרבי רוח חדשה ומאז לא יכולתי בשום אופן לעזוב את הגמרא.
מאז ועד היום, כל ימי חיי מפעפעת בי תוכחתו של ה'בית הלוי', אף עד ימי זקנה ושיבה, ובכל פעם שפותח אני את הגמרא, מזכיר אני את מאמר חז"ל שכל היושב ושונה השכינה הקדושה פותחת את הגמרא כנגדו, ושוב אינני מסוגל לסוגרה.
(טיב הקהילה)