"אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות ט"ו, א')
אמרו חז"ל (מדרש רבה כג, ד): "אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב: 'פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה' (משלי לא, כו). מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שאמרו ישראל שירה על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה; הציל לאברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה; וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה; וכן יעקב מן המלאך ומן עשיו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיוון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל'. הווי 'פיה פתחה בחכמה'.
"אמר הקדוש ברוך הוא, לאלו הייתי מצפה. ואין 'אז' אלא שמחה, שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו' (תהילים קכו, ב)".
עניין השירה הוא דבר נעלה, רם ונשגב; ועל כן המשורר צריך להיות אדם גדול, חכם ונבון, בעל נשמה גדולה וטהורה באמת. אדם כזה יכול לומר שירה.
משמעותה האמתית של השירה הינה שירת נפש היוצאת מן הלב. כאשר הלב מתמלא רגשות נעלים, המרוממים את נפש האדם וממלאים את כל חללו – מתפרצת השירה מאליה. שירה היא בטוי חיצוני של רגשות פנימיים. רק אדם נעלה וגדול, המרומם מהבלי הזמן והתאוות החומריות, גדול המוח ורוחב הלב, מסוגל לבטא את השירה!
אם נתבונן בדורות הקודמים מי היו המשוררים של עמנו ניווכח כי היו הם אנשים גדולים, רמי מעלה, חכמים וצדיקים, בעלי רוח נאצלת: רבי משה חיים לוצאטו, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי ישראל נג'ארה, ועוד ועוד חכמים קדושים זי"ע. כל הרואה את שירתם מתפעל מחכמתם הכבירה ומהצדקות והקדושה המרגשות בכל מילה. רוח הקדש מתבטאת ביצירותיהם. קדושים וטהורים אלו היו משוררינו, ושירתם זכתה להשתמר במשך הדורות בעם ישראל ולפעול נצורות.
נביא כמה מעשים ודוגמאות שמהם נלמד מהי שירה אמתית.
האר"י הקדוש זי"ע התבטא על הפזמון 'י־ה רבון עלם ועלמיא' של הגאון הקדוש רבי ישראל נג'ארה זצוק"ל, המושר בבתי ישראל בליל שבת קודש, כי שיר זה מביא שמחה בכל העולמות. בספר 'מנהגי בעל החתם סופר' (פרק ה הערה יא), מובא דבר מרעיש אודות פזמון זה:
רבו של מרן ה'חתם סופר' זצוק"ל, הלוא הוא איש האלקים רבי נתן אדלר זצ"ל, הנהיג בביתו שלא ישוררו את זמירת 'י־ה רבון עלם'. הסיבה לכך מובאת בספר 'משנת חכמים' למהר"ם חאגיז, שכאשר חיבר רבי ישראל נג'ארה שיר זה במקום מושבו בצפת, שלח אליו האר"י הקדוש, שהיה גר בסמיכות מקום, להודיע לו, כי כאשר החל לשורר את השיר באה השכינה עם פמליה של מעלה לשמוע את קולו. אולם היות ומרוב להט והתרגשות הפשיל את שרווליו, התרחקו ממנו המלאכים ונסתלקה השכינה.
משום מעשה זה נמנע רבי נתן אדלר מלשורר בביתו ניגון זה, וכך נהגו בעקבותיו גם תלמידו מרן ה'חתם סופר' זצוק"ל וצאצאיו. לימים, שאל בנו של ה'חתם סופר', הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל, אב"ד קראקא, את אביו לפשר העניין, שכן הוא מאוד התעורר מהפזמון 'י־ה רבון'. אמר לו ה'חתם סופר': "טרם אגלה לך את טעמי, נוח לי שתשירו אותו"… מני אז החלו לשיר 'י־ה רבון' במשפחתו של ה'חתם סופר'.
כעבור שנים הסביר ה'חתם סופר' את השינוי: "אצל הרבי רבי נתן אדלר, העובדה שהסתלקה השכינה – הרי היא סיבה מספקת להפסיק לשיר מחמת כך. אבל אצלנו מספיק ה'הווה אמינא' של המלאכים שבאו מלכתחילה להאזין לשירתו, כדי שאכן נשיר אותו בשולחן השבת…".
בבחרותי, כאשר למדתי בישיבת פוניבז', שחו בני הישיבה בהתפעלות מרובה על מעשה שאירע בחדרו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל.
היה זה כאשר הגיעו אליו זוג ערירים שבורי לב, לשמוע דברי חיזוק מרבן של ישראל במצבם הקשה, ולקבל ממנו טללי עידוד ותחייה. הרב שך הושיבם בחדרו, התיישב לצדם והחל לדבר אל לבם ולעודדם. לאחר כמה דקות לקח הרב שך סידור והחל לקרוא יחד עמם את השיר 'י־ה ריבון', בו טמונים הרבה מיסודות האמונה.
במשך דקות ארוכות עבר אתם קטע אחרי קטע בהתרגשות מרובה, כשמדי פעם זולגות עיניו דמעות. בסיום שאל אותם הרב שך: "היה לכם חיזוק?", משהשיבו בחיוב אמר: "החיזוק הזה יגרום בעזרת ה' שתהיה לכם ישועה בקרוב!".
ואכן, לתקופת הימים נפקדו בזרע של קיימא.
ללמדנו את כוחה של השירה, וכוחה של אמונה הטמונה בשיר!
אלו היו המשוררים של כלל ישראל. הם לא היו אנשים פיוטיים, בעלי כשרון לחרוז חרוזים. הם היו בעלי רוח הקודש להטביע את חותם האמונה בזמרת פיהם, ולהשפיע רוממות וקדושה לדורות במילים שיצאו מקירות לבבם הטהור!
גם בניגון המצטרף ומשתלב עם מילות השירה טמונות כוונות מיוחדות ואף עמוקות.
בדוגמה לכך נוכחתי בשנת תש"ס, עת השתתפתי בשמחת תורה במעמד ההקפות בישיבת 'חברון' גאולה. הבחורים רקדו בכל עוז לכבודה של תורה ושרו שוב ושוב את השיר המפורסם "אנא, אנא, אנא עבדא דקודשא בריך הוא…". בעצומם של הריקודים הסוערים ביקש ראש הישיבה דאז, הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, לעצר לרגע. כל התלמידים התאספו סביבו, והוא אמר את הדברים הבאים:
"מדוע מי שחיבר את הניגון חיבר זאת באפן שיחזרו שלוש פעמים על המילה: 'אנא, אנא, אנא'? משום שצריך שהדבר ייקבע בנפשו של כל יחיד ויחיד שהוא הוא עצמו עבד ה'! פעם אחת כנראה אינה מספיקה בשביל לקבע זאת עמוק עמוק בנפש"…
בשירה ובהטעמת השירה של כלל ישראל טמונים סודות גדולים! לכל תיבה של הניגון, לכל עלייה וירידה בטון ובמילים, יש עומק וטעם.
"יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה"
הגאון הקדוש רבי ישראל משקלוב זצ"ל זכה לקבל לקח מפי רבנו הגר"א מווילנא זי"ע באחרית ימיו. בהקדמתו לספרו 'פאת השולחן' הקדיש רבי ישראל קטעים שלמים העוסקים בעצם גדולת רבו הגדול. הדברים שכתב שם נשגבים ומופלאים וראויים לתלמוד.
בתוך דבריו מצטט רבי ישראל מעשה פלא, המורה על היחס הרם שייחס הגאון מווילנא לעניין השירה ולסודות הנגינה, ועד כמה גדול עומק השגתו ברזי השירה, מעלותיה ותכונותיה. הדברים אף מלמדים אותנו על ערך המשוררים של כלל ישראל לדורותיהם. וכך הוא כותב:
"ולא יכולתי מלהתאפק מלהודיע ספור אמתי ונפלא אשר שמעתי מפה קדוש, תלמיד מובהק של רבנו הקדוש, רב חביב, נוח נפש וצדיק, הרב הגאון החסיד המקובל הגדול המפורסם בעולם, כבוד מורנו הרב מנחם מענדל זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, מירושלים תיבנה ותכונן…
"…והיה בעת ששימש לפני רבנו הגאון מנוחתו עדן בהיותו בקהילה קדושה סערהייא, בשעה שסיים פירושו על שיר השירים שקיבל ממנו, היה בדיחא דעתיה ושמח בשמחת תורתו הקדושה. ויקרא למחותנו הגאון הרב דסערהייא זכרונו לברכה, ולבנו הגדול הרב המפורסם מורנו הרי"ל זכרונו לברכה, וציווה לסגור חדרו, והחלונות סגרו ביום והדליקו נרות הרבה.
"וכאשר סיים פירושו נשא עיניו למרום בדבקות עצומה בברכה והודאה לשמו הגדול יתברך שמו שזיכהו להשגת אור כל התורה, בפנימיותיה וחוצותיה. כה אמר כל החכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה וידעם כולם לתכליתם… וחכמת המוסיקה, ושבחה הרבה.
"הוא היה אומר אז, כי רב טעמי תורה וסודות שירי הלויים וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר לידע בלעדה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות המתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבינו עליו השלום מהר סיני, והשאר מרכבים, וביאר איכות כל החכמות…
"אך אחרי עלייתו למרום (-של הגר"א) סיפר לי תלמידו הרב הנזכר, ולמען יידעו גדלות תורתו ולא ישתכח – כתבתיה פה…".
והדברים מרעישים!
התפעלות תמידית – ללא הרגל ומלומדה
אחר שראינו כל זאת והבנו כי השירה הינה בטוי של הרגש הלב, וכאשר יש התרגשות גדולה פורצת השירה – נבין את העניין עמו פתחנו.
הנה, בקריעת ים סוף הגיעה ההכרה של כלל ישראל לידי מיצויה העליון ביותר, עד כי פרצה השירה מפיות כולם. הייתה זו הכרה בנסיו של בורא עולם, בכבירות ההשגחה ונאדרות כוחו. כשכל זה חדר היטב והתמזג באישיותם של כלל ישראל פרצה ה'שירה', המוכיחה על בהירות וחדות ההכרה של "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
עצם פריצת השירה הוכיחה על חדירת ההכרה אל תוך תוכה של האישיות, נפש וגוף כאחד. 'שירה' לא אומרים; שירה אמתית אינה מתוכננת – היא פורצת! אם לא תפרוץ השירה משמע שאיננה שירה. הכרה בנס מסוגלת להביא לפרץ שירה.
להכרה זו של אמונה חושית ושל התפעלות, הגיעו כלל ישראל כשעמדו על הים.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')