"אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם" (דברים כ"ז, י"ב)
על ידי הברכה שזוכה לה האדם, כאשר הוא הולך בדרך ה', הוא מבין שקללה היא לסור מדרך ה'.
ניטיב להבין את הדברים באמצעות מעשה שהיה:
בסמינר אחד שהתקיים בשנת תשד"ם, ניגשו אלי שני בני זוג. הבעל הוא סמנכ"ל של חברה גדולה, ואשתו עקרת בית. הם היו אמידים מאד, ולכאורה יכלו לחיות חיים טובים ונעימים, אך חייהם התנהלו ללא שום סיפוק וללא שמחה. שניהם ניסו להשיג את האושר בכתות מיסטיות. עובדי אלילים. כל אחד מהם – בנפרד – עבר מכת לכת, אבל אף אחד מהם לא מצא מנוח לנפשו. וכזוג, לא היתה להם בכלל שפה משותפת.
"אנחנו כמו קרני חגבים", אמרו לי, "כל אחד בכיוון אחר…".
השניים ביקשו לשמוע את דעתי, אמרתי להם: "אתם לא נרגעים ולא מוצאים מנוח, עוברים מאַסְט לאִימֵן ולגורו ולכל השטויות בהודו, נכון? זהו סימן שאתם מחפשים רוחניות! ורוחניות, זה כמובן דבר חשוב מאד, אבל הבעיה היא שאתם לא מוצאים את הרוחניות, ולכן אתם לא נרגעים! כל הזמן ממשיכים לחפש ולחפש…
"לנו ביהדות יש כלל – מי שמגיע אל התחנה של התורה – לא מחפש יותר שום דבר. ולמה? כי הוא מרגיש שכבר הגיע אל המנוחה ואל הנחלה!
"אני מציע לכם להיות פה, בסמינר, עוד יומיים – שלושה, תקשיבו לכל ההרצאות, תוכלו לשאול את כל השאלות שתתעוררנה אצלכם. אם תראו שהתורה אמת, ושניכם תגיעו לתחנה הזאת, המצב ישתנה לחלוטין – כבר לא תהיו חסרי מנוחה וחסרי מנוח, ותהיה לכם הרבה מאד שפה משותפת. שניכם תשכנו לבטח באותה תחנה במשך שישים השנים הבאות!".
כנראה, הדברים שלי נכנסו לליבם. אחרי הסמינר הם חזרו הביתה, התבוננו לעומק על כל מה ששמעו וידעו, וזמן קצר לאחר מכן עברו לגור בבני ברק. היו להם שלוש בנות – בנות עשר, שתים-עשרה וארבע-עשרה. לפני שהגיעו לסמינר הבנות היו נראות כמו גויות, בלי שום צניעות. תקופה לא ארוכה אחרי שהמשפחה חזרה ליהדות, הבנות התחילו להתלבש בצניעות ולהתנהג בצניעות, ושרתה עליהן עדינות יהודית. הן למדו בבתי ספר חרדיים, השתלבו היטב בכיתות שלהן, ואף הפכו לבנות מרכזיות בכיתה, מבחינה רוחנית וגם מבחינה חברתית ולימודית.
שלושתן נישאו לבני תורה, הקימו בתים של תורה ויש ברוך ה' הרבה נחת מהילדים שלהן, שהולכים בדרך ה'.
ההורים וגם הבנות לא מפסיקים לשמוח על הצעד ההוא שעשו, של החזרה בתשובה.
השכנים והידידים שלהם לעבר וגם קרובי המשפחה, לא ממש שמחים בחלקם ולא מרוצים כמותם. לא קל לחיות בלי תורה ומצוות…
בני הזוג, שעשו את הצעד הגדול והאמיץ לפני שנים, עומדים ומתבוננים בעצמם ובסביבה. כשהם רואים עד כמה קשה הקללה מן העבר השני, הם מבינים עד כמה טובה הברכה שזכו לה, ברוך ה'!
אם כן, גם הברכה וגם הקללה גורמות לאדם לחזור בתשובה, מכח ההשוואה ביניהן.
וזהו באור דברי ה'אור החיים': "בהיטיבו מעשיו לפני ה' ברוך הוא, הברכה אשר תסובבנו, ועת אשר יסור מני אורח החיים, הקללה אשר תבואהו, ומזה ישכיל להשיב אל לבו, כי זולת מבחן הברכה שיהיה בה בעשות רצונו יתברך, לא יצדיק סיבת הקללה שיהא לצד עזבו את ה'".
יתכן שבתחילה לא יבין האדם שהקללה באה עליו מכיוון שעזב את ה', אך לאחר שיראה את הברכה השרויה בעבודת ה', יגיע להבנה הגדולה והחשובה הזאת.
כשרואים ילדים שלומדים בבית ספר של שומרי תורה ומצוות, ניתן לראות באופן ברור עד כמה קשה המצב בבתי הספר החילוניים.
מי, אם כן, אשם? האם לא ההחלטה של האבא להכניס אותו לבית ספר חילוני?
כשתשווה את הברכה והקללה, תבין שכל מה שמביא עליך את הצרות זו עזיבת דרך ה', כי תראה את הקללה לעומת הברכה.
(מתוך הספר 'אריה שאג')