מאת: משה גוטמן
האגף לשימור תקלות
א.
לקראת כל השבתות מכין אליצור את קריאת התורה הכנה רבתי למען יהיה קורא את פרשת השבוע בשטף מהוקצע ובהיגוי מדוקדק, דבר דבור על אופניו, כל מילה בטעמיה.
בשבוע ההוא, הוטרד אליצור בכל ששת ימי המעשה בהשתרגות של טרדות צפויות ובלתי צפויות שהשתרגו על גבו כגפן פורחת ובקושי סיפק היה בידו להכין את הקריאה כהלכתה.
בליל שבת קודש שח עם הגבאי בקרן זווית והשיח את דאגתו כי טרוף היה עד לבין השמשות של ערב שבת קודש מבלי הכן את הקריאה כסדרה, ונפשו בבקשתו כי יימצא לו מחליף לקריאת התורה של מחר. הגבאי אשר סוקר בסקירה אחת את כל המתפללים, את אשר ישנם ואת אשר אינם, ידע לומר לו ללא שהיה כי המחליפים הקבועים היכולים להחליפו לעת מצוא, אינם מצויים השבת. שמא נסעו לשמחה משפחתית, שמא זומנו לשבת התאחדות בהרי יהודה או על פסגות הגליל, ואי לציבור על מי להישען בקריאת התורה אלא עליך, אליצור.
לפי שכך נאמרו הדברים והסברו, הרי שאחרי סעודת ליל שבת הרים אליצור אשמורותיו בכוח לא לו והכין את הקריאה ברור כן לו. מקרא ותרגום ונמנום לסירוגין ככל שעמדו לו כוחותיו, עד שנפלה עליו התרדמה בנפילה איתנה שאין אחריה אלא יקיצה של בוקר.
באותה שבת שמו לב חדי השמיעה כי קצב הקריאה של בעל הקורא הקבוע, הואט קמעא משטפו הרגיל, לפי שמשנתו לא היתה סדורה לו בפניו ובפיו. נדמה היה עליהם כתועה המגשש בדמדומי זכרונו אחר הקריאה הנכונה.
בשל קריאותיו המצטברות של שנים שעברו, ובתוספת תנועות רמיזה והכוונה שרמז לו העומד לנוכח הגבאי, צלח אליצור את קריאת התורה, זולת שתי טעויות מובהקות של בלבול-ניקוד אשר תוקנו על ידי חדי השמיעה בו בזמן ותיקנם אליצור על לאתר באמירת המלה הנכונה בניקודה המתאים ובטעמה הנכון.
ככלות תפילת המוסף ואמן אחרון של קדיש אחרון, עלו אליו, אל מקום ישיבתו של אליצור, כמה מתפללים לציין באומר את חריגות הקריא. מי בחיוך של עידוד, מי בבת שחוק של קריצה, מי בהערה שנונה, מי בהערה תפלה. "כמעט נרדמנו השבוע מרוב שקראת לאט"; "זה קורה לקורא הכי טוב"; "עכשיו נלמד להעריך כשאתה קורא בלי טעויות" "אליצור, צרצרת!", וכדומה וכהנה לרוב.
הצד השווה לכל ההערות והארות היה שהן נאמרו במסווה ידידות, בתחושת חברות, בקרבת רעות ובאחווה יתרה, שלפעמים אף לוו בטפיחת שכם הגונה של ניעור כל החוליות שבעמוד שדרתו.
באותה שעה נתפלא אליצור בפליאה מפתיעה: כלום באמת יודע הציבור ויודעים האנשים שאני הוא בעל הקורא הקבוע כאן?
נתפלא לעומתו אליצפן: אז מה חשבת? לא הבנתי את שאלתך.
השיבו אליצור: כי לאורך כל שש השנים שאני קורא כאן דבר שבת בשבתו, מעולם לא אמר לי אדם אמירה של שבח על הקריאה הטובה. חשבתי שאין האנשים יודעים מי קרוא להם כאן. והנה, עתה הראיתי לדעת שיודעים גם יודעים. חידוש הוא לי.
ב.
נתחייך לו אליצפן כלפי עצמו כשומע מהתלה.
ושוב נתחייך בשנית. לא מתוך המשך אמפתיה או סימפטיה כלפי אליצור, אלא מתוך זכרון טרי שצף בו ונעמד לפניו כאילו אירע עתה.
היה זה כחודש לפני הסיפור עם קריאת התורה האחרונה של אליצור. לקראת השבת ההיא, התבקש אליצפן על ידי האחראי על בעלי התפילה לרדת לפני התיבה בתפילת מוסף, שכוחו יפה בה. תחילת סירב אליצור (נראה שצריך להיות כן אליצפן)ומשך בכתפיו ועיקם בזקן סנטרו, אך משהתבקש שלוש פעמים, נענע לרדת לפני התיבה ולהרים קולו בתפילה הדורה ונאה, לכבוד המקום ולכבוד התפילה.
משום בלבול שהוא, ואפילו ששרב מר רבץ בחוץ, טעה אליצפן וסלסל לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' תחת אשר יסלסל לומר 'מוריד הטל'. על אתר תיקנוהו המתפללים והחליף אליצפן תכף ומיד את הגשם לטל והמשיך בתפילתו. ככלות אמן אחרונה של קדיש אחרון, אמר הוא לאחרים ואמרו אחרים לו: "א גוטן שבת".
מתוך קהל האחרים, לכל הפחות עשרה או שמונה איש חשו צורך פנימי להוסיף ולומר לו בחיוך עצום של ידידות כנה ונוגעת ללב: "א גוטן ווינטר [=חורף בריא]". וקרצו לו בת שחוק של ידידות תופחת על מנת להתפיח. אף הוא קרץ להם בבת שחוק של ידידות המסתירה בהצלחה את אותו גירוי כאב שבו חש נעקץ.
היה הוא תמה אז באוזנו של אליצור ידידו: כלומר, הרי יודעים הם שיודע אני שטעיתי. ואף תיקנתי את הטעות. אם כך הרי אינם באים לתקן את הטעון תיקון. מה אם כן עובר בראשם של אותם אנשים החשים צורך פנימי ודחף בלתי נשלט לעגן בספר הזכרונות ובפנקס האזכרות את טעותו של אי מי לבל תמחה ולחקוק את תקלת חברם בשיח שלאחר מעשה. כאילו ולא תנוח דעתם ולא תשקוט אוחם עד של יראו לו שיודעים הם כי טעה. מה מקור ההנאה בתפיסת אדם בקרני קלקלתו. ועוד זאת שתופסים הם את הטעות בקרניה לבל תברח בתפיסת ידידות של הומור בריא ושחוק נאה, חביבות שופעת ואחווה מבורכת. כלום שמץ של חביבות יש כאן?
והנה, חודש אחד בלבד חלף ועבר לו, ואליצור נתקל באותה תופעה ומלין עליה בשנינותו הידועה, ואינו זוכר את מועקת חברו מלפני חודש בלבד.
"כלום אינך זוכר, אליצור ידידי ורעי?", נעלב אליצפן, "שלפני חודש בדיוק עשו לי ככה?"
"מה? עם הסוכר במקום המלח?", שאל אליצור ובזק ללא יודעין גוש מלח על פצעו הכמעט נגלד של אליצפן.
"לא, לא. הסוכר והמלח היה לפני חצי שנה".
ג.
סיפור המלח פעפע ובעבע תכף ומיד בזכרנו של אליצפן והוסיף עפיצות על עפיצות הרגשתו השפופה.
היה הוא אחראי בשבוע ההוא שלפני כמחצית השנה על תורנות הכנת סעודה שלישית.
אחרי שנטל הציבור את ידיהם ובירכו המוציא לחם וטעמו מסלט החצילים שהביא מביתו לכבד בו את השבת ואת הסועדים, הוברר הדבר למפרע כי חל בלבול של קלקול בהכנת הסלט ותחת אשר ימליחוהו כדבעי, הומרו גרגרי המלח בגרגרי הסוכר והמתיקו את החצילים הקלויים שלא כנכון, ויצא טעמו מחוץ לשורה.
הכל יודעים כי הבלבול אינו תוצאה של זלזול. איש לא כעס על אליצפן ולא גער בו. רק קומץ חברים טובים וידידים קרובים, לא הצליחו לשכוח את טעם החצילים בסוכר או הסכור בחצילים, מרוב קרבת חברותם לאליצפן, והמטירו עליו דברי צחות לאורך שבועות רבים, בידידות באחווה וברעות, כמובן. אלא מאי.
"אליצפן, תוכל להכין לי תה, בבקשה? אם אתה כבר מכין לעצמך". "בשמחה. כמה סוכר?" "סוכר או מלח?" – ובת שחוק שוחקת, ועפעף קורץ.
"אליצפן, תוכל בבקשה להחזיר את הגמרא לארון?"
"בטח. בשמחה".
"בשמחה מלוחה או מתוקה?" – ובת שחוק שוחקת ועין נקרצת.
"נו, אליצפן. שמעתי שאתה עושה בר מצוה למישאל הצדיק שלך".
"כן, בעזרת ה' בעוד חודש".
"אל תשכח להכין סלט חצילים" – ובת שחוק שוחקת, ועין קורצת, וכף יד טופחת טפיחת שכם מפוקקת חוליות.
בשביל מה יש חברים.
ד.
בשעות אחרי הצהריים של אותה שבת, אחרי תנומה חטופה אך עמוקה, שב אליצור לעשתונותיו האבודים. מנוחה של שבת החלה פושטת בעצמותיו וטרדות כל השבוע איבדו סוף כל סוף את השפעתן המעייפת, רוח טובה נחה עליו. כיון שכך הקדים לבוא לבית הכנסת שעות רבות וארוכות לפני תפילת מנחה של שבת, ללמוד ולמלא אסמיו בתורה. אף הוא הכין תחילה, עם בואו לבית הכנסת, את קריאת התורה של תפילת המנחה בהכנה טובה וראויה.
"תכין טוב, אליצור. תפצה אתנו על הבוקר", עבר אי מי לידו.
"אני מקווה מאד שבבית אתה לא כזה", הרים אליצור את ראשו מתיקון הקוראים וחייך לעומתו. בדיוק סיים להכין ועמד לסגור את הספר.
"אני לא מה?"
"אתה לא כזה שמתעכב על כל טעות, מעגן בכתובים כל תקלה, שוקע בכל שלולית, מתבוסס בכל חריגה, מציק ומתזכר ולא נותן לשום סיג או פגם לחמוק חלילה מתחת שבט לשונך".
הלה נעצר הלום רעם. "לא התכוונתי לכלום, סתם צוחקים איתך, אליצור. לא עליך צוחקים. איתך, צוחקים, אליצור".
"אז אתה כן כזה בבית?"
"נהיית כבד, אליצור. סתם צוחקים איתך ואתה עושה מזה פיגוע".
"אוי ואבוי. מה מסכנים המה בני ביתך. רחמנות", נאנח אליצור בקלילות, נעמד להשיב לארון את התיקון –קוראים וליטול לו גמרא.
ה.
לסיום, סיפור קצר, קצת טרי, שהגיע היישר מלונדון הבירה, ונשמע מפי בעל המעשה.
גנן חרוץ ונאמן במלאכתו פוקד היה מדי שבוע את חצרה של משפחה יהודית ששכרה את שירותיו. היה הגנן דנן עובד קשה בניכוש ועדור, שתילה ועקירה, גיזום והצמחה. היה בעל הבית מוציא לו מדי פעם קנקן מים מרווים וכוס מצוחצחת למען ירווה את צימאונו.
באחת הפעמים אמר הגנן לבעל הבית:
"אתה היחיד שדואג לי לשתיה, בכל הגינות שבהן אני עובד".
אמר בעל הבית: "בשמחה. מגיע לך. אתה עובד קשה".
אחרי עוד כמה שבועות אמר הגנן לבעל הבית: "אתה יודע, גם אני יהודי".
שמח בעל הבית: "באמת?"
הגיב הגנן: "אל תמהר לשמוח. אני לא יהודי מאמין. בכלום אני לא מאמין".
שתק בעל הבית.
"שום מצווה אני לא מקיים, בכלום אני לא מאמין", התריס, רוויי במים וצמא נואשות לוויכוח.
לא הגיב בעל הבית במילת ויכוח, כי אם בירכו לשלום ונבלע בביתו כרגיל.
אחרי שאלת חכם על אודות המקרה הספציפי הזה, לא פסקו קנקן המים המרווים והכוס המצוחצחת לצאת אל הגינה והגנן, מדי שבוע,
אחרי מועדי חודש תשרי אמר הגנן לבעל הבית: "השנה, לראשונה בחיי, צמתי ביום הכפורים. בזכותך. בזכות המים. בזכות היחס".
אמר בעל הבית: "תודה רבה. אני כל כך שמח לשמוע".
הקנקן המשיך לצאת כל החורף. ולפעמים, בימי סגריר אנגליים קודרים, נמזגה לקנקן וממנו שתיה חמה המחממת נשמה.
אחרי חג הפסח האחרון אמר הגנן לבעל הבית: "השנה לא אכלתי חמץ בפסח, התארחתי אצל משפחה שומרת תורה ומצוות בליל הסדר. ואני מתחיל לשמור שבת".
כוחה של שתי(ק)ה.