הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים… וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם (דברים, א' י"ג)
אלפים רבים גודשים את היכל ישיבת אור אלחנן בשכונת רוממה בירושלים, אלפים רבים מצטופפים במבואות וברחובות הסמוכים לישיבה הקדושה, דמעות יגון זורמות כמים מעיניהם הצרובות מכאב של ההמונים העומדים דוממים, קולות של בכי וצער נשמעים מכל פינה ועבר, התלמידים וקהל ההמונים מתקשה לעכל מתקשה להאמין, כי ראש הישיבה הנערץ הגאון הגדול רבי משה מרדכי חדש זצוק"ל היה ואיננו! לא עוד הדמות רבת ההוד הסלבודקאי, לא עוד החביבות מאירת הפנים, לא עוד ראש הישיבה שהיה האבא הרוחני של כל אחד, הצער וההלם נשקף מכל זוית עטופת יגון ומכאוב……
בין כל דברי החיזוק וההספד במעלת ראש הישיבה, נשמע מעשה מרטיט שגרם לפרץ דמעות בלתי נשלט, דמעות של צער וערגה על דמות שהיתה ואיננה…. כאשר בנו הגאון רבי חיים אריה שליט"א סיפר בבכי וברגש רב, על היומיים האחרונים במחיצתו של אביהם ראש הישיבה בחדרו שבבית החולים הדסה עין כרם כשמצבו היה בכי רע, וכך הוא סיפר: היינו אצל אבא, והוא אומר לנו 'אני סופר את הימים עד ראש חודש! אני מחכה כבר לומר את הפרק בתפילת הלל "מה אשיב לה' כל תגמולי עלי", אחד מהבנים אמר לאבא, עכשיו הזמן לתפילת "אנא ה' הושיעה נא" כדי להחלץ מהמצב הקשה ה' ירחם, ענה אבא לא! אני מחכה לתפילה של "מה אשיב לה'"! והציבור געה בבכי…. ואז זעק בנו ראש הישיבה שליט"א 'זה היה השיעור כללי האחרון של אבא, שיעור כללי בסוגיית 'צדיק באמונתו יחיה'!……..
סיפור מרטיט של אמונת חוסן של אדם גדול, שיש בו מסר של חיזוק לדורות! כל אחד יש לו מצבי משבר, כל בחור עובר מצבים של עליות וירידות, לפעמים הנטיה היא לזרום בירידה, לרבוץ בביצת המשבר, זה יותר קל, זה לא מצריך התמודדות, אבל צריך לדעת שזה עצת היצר! – קשה לי, אני לא יכול, אני לא מחוייב, האשמה לא תהיה עלי וכו' וכו' – שלל תרוצים של בריחה מקושי והתמודדות. כיצד אכן מתמודדים עם כל זה? מה המנוף לחלצנו מבור התחתיות של המשברים והירידות?
זה ייסד לנו הגאון רבי משה מרדכי זצוק"ל בשיעור כללי האחרון לחייו ממיטת חליו: בשיא הקושי בעומק המשבר, כשהנפש מפרכסת מאין אונים, זה הזמן לראות את הכוס המלאה, לחשוב בלב ולומר בפה 'מה אשיב לה'! להודות לה' על רוב חסדיו בכל עת תמיד, שנתן לי חיים, שאני בריא קם בבוקר יכול להתפלל לאכול ללכת לדבר לשמוע, ובעיקר מה שקרבני לעבודתו, שזיכני להיות מיושבי בית המדרש חפצי חיים מלאי סיפוק ואושר רוחני, ולא מיושבי קרנות נטולי חיים מלאי ריקנות ותסכול! אז נכון שיש נפילות שיש ירידות, אבל זה רק מראה שאני 'חי'!! שאני בהליכה ובעליה, וכשיחשוב כל אחד לעצמו, כמה מאושר אני על כל הטובה אשר ה' גמלני, על אשר אני בכלל מסוגל ומבין שיש להודות לו יתברך [יש כאלו שלא יכולים רח"ל, יש כאלו שלא מבינים רח"ל] – זה עצמו מנוף וכח אדיר לרומם נפש האדם, לחלצה ממיצר וממשברי ים.
שאלה נוקבת שאל הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל – דוד המלך אומר "דשנת בשמן ראשי כוסי רוויה", מדוע רק לדוד המלך היתה הכוס מלאה בהודאה לה'? למה אנחנו לא מרגישים כוס רוויה בהודאה לה' על חסדיו אתנו? והוא ביאר נפלא! הכוס של דוד המלך היתה שלמה, הכוס שלנו יש בה חור בתחתיתה, כל חסד שה' עושה – נכנס – אנחנו מודים וזה נעלם! לא זוכרים אחרי זמן מזה! נשאר לנו רק את ההודאה האחרונה. דוד המלך שכוסו היתה שלמה, היה מודה להקב"ה על כל חסדיו גם בעבר כי הם היו אצלו בכוס המלאה – 'כוסי רויה'!
צריכים לדעת! כשאדם יהיה בהרגשה של 'כוסי רוויה' ב'מה אשיב לה' שלו – אז הוא יזכה למה שזכה דוד המלך – 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי'! – נפשו תתמלא בכוס רוויה של חוסן ואמונה.