הרב גרשון קליבנסקי סיפר אודות מסירותה של אם לדבר מצוה ויראה:
במשך כל השנים ששהינו בסיביר כללה ה'ספריה' שלנו ספר אחד בלבד – סידור תפילה… וגם הוא לא היה נשאר אלמלא מסירות נפשה העילאית של אימי הצדקנית ע"ה, ששמרה על סידורה בחירוף נפש, ולא נתנה לאנשי המשטרה החשאית של סיביר לגזול אותו ממנה.
היה זה כאשר השוטרים ערכו חיפוש בצריפנו שבסיביר, היה זה בשלג מקפיא, ולמרות הקור העז הם לא בחלו בשום אמצעי והוציאו את בני הבית לשלג המקפיא וחיפשו בבית אחר אמצעי אסור, וכך מצאו את הסידור הבלוי ורצו לקחתו עמם. אמא ע"ה, בגופה הצנום, לא הניחה להם אפילו לנגוע בו בידיהם הטמאות.
הזדים הארורים הללו נעצו בה מבט חמור סבר, שהיה בו הרבה יותר מאיום של מה בכך, שכן באותם ימים הקלגסים בסיביר היו צפויים לסיים תקריות במתן ירייה אחת שאחריתה מי ישורנו.
אף כאן, משהחלה האם להתעקש על שמירת הסידור נורתה הירייה לעברה, אך למרבית הפלא והנס החטיאה את מטרתה.
אני רעדתי מפחד, כי אם היו השוטרים מחליטים לירות באמא, רח"ל, לא היה לכאורה מי שיגן עליה ומי שיפצה פה ויצפצף. אבל רק לכאורה. כי באותו מועד נוכחתי במו עיניי בהתגשמותו של הפסוק בתהילים (צז, י) "שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם".
וזכורני עד היום את הדיאלוג המרתק שניהלו הרשעים הארורים עם אמי בעת שראו את מסירות נפשה לשמירת הסידור. חושבני, ממשיך הרב קליבנסקי, כי לא למותר יהיה לתאר זאת כך:
הרשעים: "מה יש בספר הישן הזה שאת נאחזת בו בכל הכוח שלך".
אמא: "הספר היקר הזה מקשר אותי עם אבי שבשמים".
הרשעים, בפרץ צחוק מזלזל: "אנחנו כבר חיים עשרות שנים ללא קשר מכוון זה".
אמא: "איך אתם חיים אני לא יודעת, מה שאני כן יודעת שלא הייתי מסוגלת להמשיך לחיות אפילו רגע אחד מבלעדי הסידור. ואשר לכם, קשה לקרוא לחיים מסוג זה חיים…".
סיפרה פעם בתו של ה'חפץ חיים' על סבתה – אמו של ה'חפץ חיים': כשהביאו לפני מרן ה'חפץ חיים' זי"ע את ספר התהילים הישן של אמו הצדקת התרגש ואמר בבכייה: "היודעים אתם כמה דמעות שפכה אמי הצדקת לפני הקב"ה עם ספר זה כשביקשה שבנה יהיה יהודי כשר…".
ועוד סיפרה בתו של ה'חפץ חיים' על סבתה – אמו של ה'חפץ חיים': "סבתי לא הייתה בעלת נסים, מחוללת נפלאות מפורסמת וכיוצא בזה, אבל זוכרת אני שבשלהי ימיה כאשר נתפרסם כבר שמעו של בנה בכל רחבי עולם היהודי, ניגשו אליה כמה ממקורביו של ה'חפץ חיים' וביקשו לשאול את אמו של גדול הדור במה זכתה לבן שיאיר את עיני העולם.
"היא, שלא תלתה זכות זו במעשיה, השיבה להם כי אל להם להפנות שאלה זו אליה, שכן לא זכור לה דבר מיוחד שאותו יכולה היא לשייך לכך שיוצא חלציה יגדל לתלמיד חכם עצום.
"הנוכחים ניצלו את ההזדמנות ושבו והפצירו בה, שמא בכל זאת תיזכר באיזה מעשה קטן שאינה מיחסת לו חשיבות אך יש בו כדי להאיר את התעלומה…
"'לא לא, אינני זוכרת', השיבה. 'אבל אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד שאירע עמי: לפני חתונתי ביקשה אמי המנוחה לשוחח עמי דקות מספר וכה היו דבריה: 'בתי, הקשיבי לדבריי! אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים, על כן אני מבקשת ממך דבר אחד – בכל עת פנויה טלי סידור זה לידייך והעתירי תפילה לפני בורא העולם, שתזכי לגדל את ילדייך לתורה וליראת שמים ואל תשכחי להוזיל דמעות בעת תפילתך'. בסיום דבריה העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהילים, זה כל מה שעשיתי' – סיימה בתמימות אמו של ה'חפץ חיים'.
"'בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקבלתי מאמי ע"ה ובוכה בדמעות שליש לרבש"ע שיחון את עיניו של ישראלק'ה שלי ואזכה לגדלו לתלמיד חכם וירא שמים'".
וכפי שהתבטא לא אחת מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, שכדי שספריו של האדם יתקבלו כפי שזכה ה'חפץ חיים', יש צורך בזכות מיוחדת ואין לדעת מהי, לפעמים זוהי זכות דמעותיה ורוב תפילותיה של אמו…
או אז פרצה אמו בבכי, ובעקבותיה הילדים שראו זאת
אחד מגאוני הדור בדורנו היה מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל. מלבד גאונותו ומידותיו הנאצלות, הכל ידעו כי יגיעתו והתמדתו בתורה הינן לשם דבר שאין להן אח ורע. אך לא רבים יודעים שניצני הגדלות החלו בעיקר לאור רוחה הגדולה של אמו הצדקנית.
סיפרו בניו אודות הרגע בו החל ניצני היגיעה הנשגבה בתורה, שהחלה כבר בגיל קט, ודבקה בו כל ימיו ונמשכה בעלייה צרופה. הדבר מעורר צמרמורת על כוחה המופלא של האם היהודייה.
היה זה באותן שנים כשהוריו של רבי שלמה זלמן היו דלים ממש ובבית לא היה כמעט דבר, ואבי המשפחה הגאון רבי חיים לייב נאלץ למצוא מקורות הלוואה שיסייעו בעדו ולו במעט בעבור מחיית בני המשפחה.
כעבור זמן־מה כשהגיעו הנושים לקבל את כספם בחזרה, לא היה בידיו להשיב את הממון, ובלית ברירה נאלץ לא אחת להשיב להם משכון או תמורה מכלי הבית המועטים שהיו עמו.
אותו יום שלישי לא יישכח מזכרונו – העיד לימים רבי שלמה זלמן – כשהגיעו הנושים וביקשו לקחת משכון בעד תשלום דמי החוב, ובבית כבר לא היה כמעט דבר. אמא הביאה את כל תכשיטיה וכלי הכסף המעטים שהיו ברשותה, והם נכנסו לביתם ולקחו את ספרי הקודש הלא מעטים שהיו בבית, היו אלה הספרים בהם למד אביו הגדול רבי חיים לייב עם בניו לחכמם וללמדם.
או אז פרצה אמו בבכי, ובעקבותיה הילדים שראו זאת מבלי יכולת לסייע, כשאמו אומרת בתפילתה: "רבש"ע, על הכל אני מוכנה לוותר ואין לי צורך בכלים שיקלו עלי בחיי, אבל את ספרי הקודש, אלה שבעלי הגדול לומד עמהם עם בניו ומגדל בכך את ילדינו בדרך העלייה, על זה אינני יכולה לוותר בשום אופן", ופנתה בדמעות שליש לרבש"ע שיסייע עמה…
אותן דמעות רותחות שיצאו מלבה הפועם של האם המסורה, שהראתה יותר מכל מהו ערכה של לימוד התורה בספרי הלימוד, החדירו בלב הינוקא שלמה זלמן מהי אהבת התורה שאינה יודעת גבול, מהו ערך החיים האמתי לעומת דברים שאינם כה אמתיים וחשובים בעיני האדם.
מני אז החליט רבי שלמה זלמן להשקיע כל עתותיו בהעמקת התורה ויגיעתה… דמעותיה של אם.
לא רבים יודעים זאת, אולם ראוי להעלות על שולחן מלכים מאורע מופלא זה.
היה זה בשנת תרס"ט, עת הוקם היסוד הראשון לישיבה בפוניבז'. האמצעים למטרה זו נתקבלו מהקרן המיוחדת שהוקמה לשם כך על ידי הגב' ליבה גברונסקי, שהיתה בת העשיר המפורסם ר' קלמן זאב ויסוצקי ממוסקבה. אשה זו שהייתה חובבת תורה וראתה את קשיי הקיום של מוסדות התורה לצעירי הצאן באותם ימים, גמרה אומר שתעשה כל שביכולתה להקים ולרומם מוסד ראוי לרווחתם של בני הישיבות החפצים להשקיע כל מרצם אך בתורה וגדולתה.
היא הפרישה סכום כסף לקרן קיימת במטרה לייסד ולהחזיק מוסד תורני גבוה, שבתחילה אף קבעה את מתכונת המוסד באומרה שהוא יכלול עשרים לומדים מצטיינים, מהם שנים־עשר רווקים ושמונה אברכים נשואים.
מוסד זה החליטו להקים במחיצתו ובראשותו של אחד מגאוני התורה שבדור. לבקשתה הוצעו שלוש הצעות: ראשונה להקים את המוסד בבריסק דליטא על ידי רבי חיים סולובייצ'יק, השניה בווילנה על ידי רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, והשלישית בעיר פוניבז' על ידי רבי יצחק יעקב רבינוביץ, המפורסם בשם רבי איצל פוניבז'ר.
היא שלחה את גיסה הרב שלמה גוץ, שהיה אחד מחתניו של מר ויסוצקי, שהוא עצמו היה בר אוריין ובר דעת, שייסע להגאון רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק להציע לפניו את שלוש ההצעות ולשאול לדעתו.
רבי חיים השיב לו על אתר – באשר להצעה הראשונה להקים את המוסד בבריסק, הרי המקום מתאים אבל הרב אינו מתאים, כשהוא מתכווון לעצמו בענוותנותו המופלגת; באשר להצעה השניה להקימו בווילנה, הרי הרב מתאים מאוד אבל העיר אינה מתאימה, שלא יתאים עיר זו לעלייתם הטהורה של בני הישיבה בה; ובאשר להצעה השלישית להקימו בפוניבז', שם אכן גם הרב מתאים ואף העיר מתאימה.
וכך נתקיימה עצתו של רבי חיים, והמוסד הוקם בפוניבז' בראשותו של רבי איצל מפוניבז'.
לישיבה זו נתקבלו אכן מבחירי האברכים ותלמידי הישיבות שמצאו בה את שאהבה נפשם, לגדול בים התורה והיראה במסורת התורה מדורות עברו.
רבי איצל, שנמנה בשעתו בין בעלי המוחות החריפים ביותר בדורו, הרביץ תורה על כל עמקותה וחריפותה, והעלה אותם לדרגות הגבוהות ביותר בעולם הלומדים. והיה מקובל בעולם הלמדנות, שאם ידוע שפלוני הוא מלומדי הקיבוץ של רבי איצל מפוניבז', לא חקרו אחריו עוד וידעו שהוא מופלג בתורה.
לאחר פטירת רבי איצל'ע עלה על מקומו הגאון רבי יוסף כהנמן, אשר המשיך להרחיב את הישיבה שראשיתה היה מצער, עשרים ושבעה תלמידים, ובכוח מרצו הרב הרחיב את הישיבה למאתיים תלמידים בצרפו את רבי ירוחם לייבוביץ' כמשגיח בה, והגאונים הגדולים לראשי הישיבה ומרביצי התורה בה עד היום הזה
(מתוך החוברת 'נשים במאי קזכיין')
נשים במאי זכיין
תודה רבה נעזרתי בזה לשיעור לכבוד חג השבעות ישר כח