"וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים…" (ט"ז, י"ט)
בפרשת משפטים – מעיר הגאון מוילנא – נאמר שהשוחד מעוור עיני פקחים, ואילו כאן נאמר שהוא מעוור עיני חכמים. מהו, אם כן, שינוי הלשון?
מיישב הגאון, 'חכמים' הוא בתורה, ו'פקחים' הוא בענייני העולם. ועל הדיין להיות חכם ופקח בשני חכמות אלו. בראש ובראשונה עליו לדעת את ההלכה, כדי לפסוק על פיה. אך לא פחות חשוב מכך, עליו גם להיות פיקח, כדי שיידע להבחין מי הוא רמאי ומי דובר אמת, והשוחד מעוות לדיין את שתי המעלות הללו, הוא גם מסמא את עינו החכמה היודעת תורה, ומעוור את עינו הפקחית המבינה בהוויות העולם.
הגמרא במסכת סנהדרין דף ז' ע"ב מביאה שנחלקו האמוראים מנין לומדים שעל הדיין לפסוק רק כשהדין ברור לו. ר' יאשיה יליף מקרא 'דינו לבקר משפט', אם ברור לך הדבר כבוקר אומרהו, ואם לאו אל תאמרהו. ור' חייא בר אבא יליף מקרא 'אמור לחכמה אחותי את', אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו, ואם לאו אל תאמרהו.
אומר הגאון מוילנא 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', ר' יאשיה שלמד מ'בוקר' מסמל את הפקחות בהוויות העולם, ואילו רב חייא שלמד מאיסור אחותו מסמל את חכמת התורה וההלכה. והמשפט צריך להיות ברור בשתי חכמות אלו, גם בחכמת התורה, לידע כיצד לפסוק עפ"י ההלכה, וגם בפקחות העולם, לדעת את אופני הערמומיות כדי להבין את האמת.
***
דברי הגר"א נאים למי שאמרם, הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל מספר בספרו 'דרכי מוסר' סיפור על חכמתו של הגר"א מוילנא בפסקיו.
היתה אשה בוילנא שבעלה עזב אותה לאחר נישואיהם והשאיר אותה עגונה. לאחר שנים רבות שחיפשו אחריו ולא מצאו אותו, הגיע אדם לוילנא ואמר שהוא בעלה, ורוצה לשוב אליה. כיון שעברו שנים כה רבות האשה כבר לא זיהתה אותו, וע"כ שאלו אותו שאלות אודות בעלה, וענה על כולן בדיוק רב. הוא אף נתן לה סימנים ופרטים שרק בעלה ידע אותן, וטען בעקשנות שהוא בעלה. עם כל הסימנים והפרטים שמסר, לבה של האשה לא היה שלם עמה, וקשה היה לה לחזור אליו.
דייני העיר פנו אל הגאון מוילנא ושאלו אותו כדת מה לעשות? האם מותר לה לחזור אליו? שמע הגאון את פרטי הסיפור, ואמר להם שיזמינו אותו בשבת הקרובה לבית הכנסת ויורו לו לשבת במקומו הקבוע שישב לפני שעזב את ביתו.
השבת הגיעה, הבעל בא לבית הכנסת, והדיינים עשו כדבר הרב, אלא שכאן האיש נעמד ולא ידע היכן להתיישב, או אז הבינו כולם כי רמאי עומד לפניהם, ואין זה אלא עוד תעלול של הבעל הרשע שרצה להכשיל את אשתו, וע"כ לימד אותו את כל הפרטים הרלוונטיים לתכנון השקר…
דייני העיר התפעלו מאוד מרוח קדשו של הגאון מוילנא, אך הגאון הסביר ואמר אין זה רוח הקודש כלל וכלל, אלא חכמה פשוטה היא, כי העוסקים בטומאה לא יתנו דעתם על דברים שבקדושה. את כל הפרטים תכננו היטב הבעל האמיתי והבעל הנוכל, אך על דבר קדוש כמקום תפילה בבית הכנסת, הם בודאי לא חשבו, כי במקום טומאה לא תעלה מחשבת קדושה…