היום נלמד: ברכה במקום שנעשה נס
יום חמישי ט"ו באייר תשע"ז
היתכן כי העומד בשערי ירושלים העתיקה נכנס לספק חיוב ברכה?
הרואה מקום שנעשה בו נס הצלה לכל ישראל, או לרובם, כגון מקום המעבר בקריעת ים סוף, מקום המעבר בנהר הירדן בימי יהושע, או האבנים שהומטרו מהשמים במורד בית חורון על מלכי האמורי בבואם להלחם ביהושע – מברך "שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". ואינו צריך לפרט את הנס שעליו מברך. ויש שכתבו שצריך שיהיה קשר בין עצם המקום לנס, וכגון שרואה את הים שהוא עצמו נבקע, או שיהיה ניכר בו הנס, וכגון שרואה את האבנים שנפלו מן השמים; אבל מקום שלא ניכר בו הנס, ואין קשר בין עצם המקום לנס – וכגון שעומד בשערי ירושלים שבהּ נעשה נס מפלת סנחריב – אינו מברך; ויש אומרים שמברך. והמשנה ברורה מסיים ב'צריך עיון'; ולדבריו, העומד בשערי ירושלים העתיקה, נכנס לספק חיוב ברכה. [שו"ע א-ב, משנ"ב א, ב, ד ו־ז, שעה"צ א, וביה"ל ד"ה כגון, וד"ה מברך; ביאורים ומוספים דרשו, 2; וראה שם, 3]
הרואה מקום שנעשה בו נס מבעד לחלון המטוס – האם מברך 'שעשה נסים'?
ברכת 'שעשה נסים' הנ"ל - יש שנראה מדבריהם שאין לברכהּ אלא בתוך ארבע אמות (1.92-2.31 מטרים, לשיטות השונות) למקום הנס, שהרי אומר "במקום הזה"; ויש שנראה מדבריהם שאף אם רואהו מרחוק מברך. ואין לברך אלא בראיית המקום המדויק שבו נעשה הנס, דהיינו שאין לברך בעת ראיית ים סוף או נהר הירדן, וכדומה, ללא ידיעת המקום המדויק שבו נעשה הנס. ואם המיקום המדויק אינו ידוע לו, אך רואה את כל השטח האפשרי, וכגון שרואה את ים סוף כולו מחלון מטוס – נחלקו הפוסקים אם מברך; ולדעה הנ"ל שצריך לעמוד בתוך ארבע אמות למקום הנס, בודאי אינו מברך באופן זה. ויש מהראשונים שכתב שאף כשאינו רואה את המקום המדויק, אם רואה חלק מים סוף או מנהר הירדן, וכדומה - צריך לשבח ולהודות לה' על הנס, ללא ברכה. [ביה"ל ד"ה כגון; ביאורים ומוספים דרשו, 1]
מדוע בחלק מברכות הראייה מברכים רק פעם בשלושים יום?
מי שראה מקום שנעשו בו נסים לישראל ובֵרך 'שעשה נסים', לא ישוב ויברך פעם נוספת בעת ראיית המקום אלא לאחר חלוף שלושים יום בנוסף על היום שראה בפעם הראשונה ועל היום שרואה בפעם השניה. ובתוך זמן זה אסור לברך. ושונה הדבר מברכות הנהנין וכיוצא בהן, שבהן יש הנאה מחודשת ודבר מחודש שמברך עליו בכל פעם, אבל בראיית מקום הנס לא מתחדש מאומה, ולכן יש להמתין שלושים יום, שאז נחשבת הראייה כראייה חדשה, כיון ששלושים יום הם תקופה של חידוש, כהתחדשות הלבנה מדי חודש, (ולכן מכונה קבוצה של שלושים יום בממוצע – 'חודש'). כמו כן, אין לברך אלא בעודו רואה את המקום; ויש שכתבו שרשאי לברך גם 'בתוך כדי דיבור' לראייתו. ואם לא בֵּרך, ושב ורואה את המקום בתוך שלושים יום, יתכן שאין לברך, שהרי כבר ראהו קודם לכן. [שו"ע ג, משנ"ב יא-יג, וביה"ל ד"ה במקום; ביאורים ומוספים דרשו, 4 ו־8; וראה שם, 7]