בסעיף י' (כלל ז') עוסק ה'חפץ חיים' בגדר ההיתר של קבלת לשון הרע שיש בו 'דברים ניכרים' שהוא אמת, שהיתר זה אינו שייך אלא לגבי סיפור עובדות שבהן אין דרך לדון לכף זכות, אך לא בדברים שניתן לפרשם שלא לגנאי, שבהם יש חיוב לדון לכף זכות.
בהגה"ה מוסיף ה'חפץ חיים' וכותב: "ואפילו אם הוא בעניני שלילת המעלות, פשוט הוא דהמטה אזנו לשמוע את דברי המספר בהציעו את גודל חסרונותיו של אחד בחכמה או בשארי דברים ועי"ז נתבזה בעיניו – אף אם הוא יודע ג"כ שהדבר אמת, בכלל מקבל לשה"ר הוא, מצד רוע בחירתו לחייב את חבירו ולשמוח לגנותו, וממה שכתב ר' יונה במאמר רי"ז, כי דרך הישר לכסות על כל פשעים ולשבח את האדם כי נמצא בו דבר טוב, ודרך האויל לחפש מומי בני אדם ואשמתם, ויתן בהם דופי ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם…".
בביאורים ומוספים מבואר בזה, שכשם שאצל המספר לשון הרע, חלק מהאיסור הוא מצד המידה הרעה שבוחר לדבר בגנות חברו ולשמוח לאידו, כמבואר לעיל (כלל ג באמ"ח ס"ק ז), כך גם לעניין השומע לשון הרע, מלבד האיסור שיש בקבלת הדברים, ישנו איסור גם בעצם המידה הרעה שמטה אזנו לשמוע בגנות חברו, ולכן אף אם יודע שהדברים הם אמת, מכל מקום אסור לו לשמוע את דברי הגנאי.
ויש מי שהורה על פי זה (הגר"י גנס), שהרואה אדם המתנהג בצורה מחפירה, ואינו יודע מי הוא, אסור לו לברר אחר כך את שמו של אותו אדם, אף שהנשאל אינו יודע כלל שהלה התנהג כך [שאם הוא יודע שזו מטרת השאלה, יש בזה איסור לשון הרע גם מצד המספר לומר לו את שמו של אותו אדם כמבואר לעיל בשם הגר"נ קרליץ], כיון שיש בזה משום מידה רעה של חיפוש מומי בני האדם.