הרב ישראל ליוש
"וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל"
מפורסמת קושיית ה'בית יוסף', מדוע תיקנו רבנן להדליק נרות חנוכה שמונה ימים הלוא הנס היה רק שבעה ימים, כי פך השמן שנמצא הספיק ליום אחד והיום הראשון כלל לא היה נס?
תירוץ נפלא הובא בשמו של הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל: הבה נתאר לעצמנו את החשמונאים באים לבית המקדש אחר המלחמה ומוצאים אותו הפוך, הרוס ושבור, ומה שלא שבור מצאוהו טמא; אך לפתע הם מוצאים פך קטן של שמן, שלפי כל ההערכות הוא יספיק ליום אחד ואולי אף לפחות מכך (לפי חלק מהשיטות). המחשבה הראשונה שאמורה היתה לעלות על דעתם היא, שכיון שבלאו הכי לא יספיק השמן ליותר מיום אחד שהרי 'אין סומכין על הנס', אם כן מה לנו להדליק את המנורה ליום אחד? ננוח מעט מהמלחמה, נבנה ונשפץ מחדש את בית המקדש, נטהר את כל מה שנטמא, ורק אז נתחיל להפיק שמן טהור מזיתים טהורים, וכשיהיה די שמן כדי שתדלק המנורה מערב עד בוקר, יום אחר יום ברצף, נחל בעבודת בית המקדש – הדלקת המנורה ושאר העבודות; וכי למה להתחיל במצווה שבלאו הכי לא נוכל לעשותה בשלמות?
אך החשמונאים לא הלכו אחר לבם, ידיהם לא רפו ולא התעצלו ותירצו זאת בחוסר תועלת במעשה ההדלקה, אלא כאשר מצאו את פך השמן מיד בערה בהם מחדש חביבות המצווה והדליקו את השמן אפילו שיספיק ליום אחד בודד. הרי זה נס בפני עצמו, וכדי לציין אותו מדליקים גם ביום הראשון.
וכיוון שראה הקב"ה את התאמצותם שעשו כל מה שיכלו, אפילו שלא ציפו להצלחה כבירה ממעשיהם, עשה עמהם נס ומעט השמן דלק שמונה ימים שבהם טיהרו את בית המקדש, הפיקו שמן טהור והמנורה המשיכה לדלוק ברציפות.
מרגלא בפומיה של 'הסבא מנובהרדוק' זצוק"ל: "אף פעם איני חושב על דבר אם אני יכול לעשותו, אלא אם אני חייב לעשותו, כי אם אני חייב לעשותו אזי גם אוכל באמת לעשותו", וכל ימי חייו פעל ועשה כשמשנה סדורה זו לנגד עיניו ובזכותה צלח קשיים ומשברים רבים. גם כשהתרחשה מלחמת עולם וסכנה ריחפה על היכלי הישיבות, לא נפל לזרועות הייאוש. הוא המשיך לדבוק במשנתו ופעל ככל שידו משגת, וישיבתו פעלה נגד כל הסיכויים וההצלחה האירה לה פנים.
בסוף ימיו של מרן ה'חזון איש' זי"ע, כאשר כבר תש כוחו, הגיע אליו בן אחותו הגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל, והחזו"א ביקש ממנו שיבוא עמו לבקר את אמו – אחותו, שהתגוררה מרחק קצר מביתו.
ההליכה כבר הייתה קשה מאוד עבור ה'חזון איש' והם הלכו לאטם, פסיעה אחר פסיעה, בקושי רב, במשך כשעה וארבעים דקות! כאשר הגיעו לביתה דרש ה'חזון איש' דרש ושוחח עמה בדברי חולין על דא ועל הא.
כעבור שיחה בת חצי שעה סימן ה'חזון איש' לאחיינו ר' נסים כי כבר אפשר לחזור הביתה, וכבהלוך גם בחזור, ההליכה הייתה אטית וארוכה. בסיומה שאל ר' נסים את החזו"א: "לשם מה כה טרח הרב לבוא אל אמי רק כדי לשוחח עמה במילי דעלמא? וכי זמנו של הרב לא יקר יותר?".
ענה לו החזו"א: "הרגשתי שאחותי זקוקה לביקורי! אך אומר לך דבר נוסף", הוסיף החזו"א, "כשעמדתי לצאת מהבית הרגשתי שאיני מסוגל ללכת ולא ידעתי כיצד אוכל להגיע אליה, אך ידעתי דבר אחד, שאם לא אצא מהבית ודאי לא אגיע…".
עניין חשוב שהיה בו משום 'פיקוח נפש' התגלגל לידי הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצוק"ל, וכדי לדון בו כינס את ראשי הקהילה שנגעו לעניין ודרש מהם לעשות פעולות מסוימות לטובת הנושא הנידון. ראשי הקהל טענו כי דרישותיו קשות מדי והן למעלה מכוחותיהם. אמר להם המהר"ם שפירא: "הנה בת פרעה שלחה את אמתה להביא אליה את תיבת משה. וכי למה עשתה כן, והלוא ידעה שידה קצרה ולא תצליח להגיע אל התיבה? וכי אם אדם יראה חפץ חשוב על גג הבניין הוא יושיט את ידו הקצרה כדי לקחתו?!
"אלא נלמד מזאת, שכאשר נדרש מאדם לעשות מעשה אל לו לחשב חשבונות אם יצליח במעשיו, עליו להתאמץ לעשותו ומן השמים יסייעו לו!".
אביו של הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א סיפר, שבימי ילדותו אירע פעם שלא היו מים בבית והוא ואחיו פרשו לישון בלי שהכינו מים לנטילת ידיים.
באישון ליל נכנס אביהם הגה"צ רבי משה מרדכי בידרמן מלעלוב זי"ע לחדרם, וראה שבניו ישנים בלי שהכינו מים לנטילת ידיים של שחרית. גער בהם האב: "מדוע לא הכנתם מים לנטילת ידיים?". "לא היה מים בבית ולא היתה אפשרות להביא מים!", ענו לו הילדים.
אמר להם הרבי: "אכן צודקים אתם, לא היה לכם מים, אך מדוע לא הנחתם כלים ריקים לצד מיטותיכם, כי זוהי עבודת היהודי בעולם: לעשות כל שביכולתו אף אם אינו רואה שיצליח להשלים את הפעולה, וה' יעזרהו ויגמור בעדו".