בספר 'אנא עבדא' מופיע מעשה נפלא שסיפר הרב צבי קובלסקי זצ"ל: היה זה בשנה בה התפלל לפני העמוד אחרי אביו ז"ל. הוא הגיע לבית הכנסת הגדול וביקש להתפלל לפני העמוד. הואיל והמניינים רודפים שם זה את זה, וה'חיובים' רבים, יש 'לתפוס תור', לאתר 'עמוד' שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים אותו מנין את תפילתו.
עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בנתיים, צדה עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במנין קודם, הוא חלץ לאיטו את תפיליו וקיפל את טליתו, ועתה עמד וחיפש מישהו שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום, כאשר הכל אצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם. והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים.
התנתק הרב קובלסקי מן התור, ניגש אל הזקן והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן, נתלה בה ברעדה והחל משרך את דרכו לביתו. דרך ארוכה הלכו, עקב בצד אגודל. הדרך איטית ומתמשכת כשהרב קובלסקי ממלמל: "יהא לעילוי נשמת אבי"…
לבסוף הגיעו לביתו של הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את תפקידו. ברוכים הצדיקים שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לביהכ"נ אל המנין האחרון, שמישהו כבר זכה בו. היתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני העמוד בעת חיובו, ואין ספק שבראשו ריצדה המחשבה איזו מצווה יותר נעלה…
בלילה נגלה אליו אביו בחלומו. "מוחל אני לך על כל התפילות לפני העמוד" – אמר – "ובלבד שתקיים במקומן כאלה מצוות"…
(אור דניאל)