"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כ"ג, א')
לפני למעלה ממאה שנים הקים רבי חיים יהודה לייב אויערבך זצ"ל את ישיבת המקובלים "שער השמים" בעיר העתיקה. כיום, לפתוח ישיבה למקובלים זה עסק בכלל לא רע. אתה מקים את הישיבה ויש לך כסף לעשרה דורות… אבל אז היה קשה מאד להחזיק ישיבה כזו, על אף שכל הלומדים בה הסתפקו במועט שבמועט.
הרב אויערבך פתח את הישיבה לשם שמים, והיה מוכן לשאת בעול הכבד של השגת הכסף הנצרך עבור כלכלת הלומדים. בתקופה מסוימת היה המצב קשה ביותר, וכמעט שלא נראה שום פתרון באופק. מה עשה רבי חיים יהודה לייב?
הלך לצייר אחד, שחי בירושלים, ושמו יצחק בק. בק היה צייר אמן, שצייר ועיטר את קירותיהם של בתי כנסת וישיבות ובתי מדרש רבים, בתוך החומות ומחוצה להן. הוא ביצע עבודה נפלאה וידועה בישיבת "מאה שערים", ועד היום תוכלו לראות שם, בתקרת הישיבה, את "עז כנמר", שמראהו ממש כנמר אימתני, וגם "רץ כצבי וגיבור כארי", שנראים כאילו הם עומדים עוד רגע לעזוב את מקומם שבתקרה, ולפתוח בריצה מהירה.
יצחק בק עיטר גם את בית הכנסת "החורבה" ואת "בית יהודה" שליד מחנה יהודה. להבדיל, הוא היה מציר שלטים לחנויות, ואנחנו – כשהיינו ילדים – היינו הולכים לראות את החנויות בתור תערוכה. כשהוא צייר שלט לחנות של 'חמוצים', לא היית יכול לדעת, האם החנות פתוחה או סגורה. ולמה? כי אתה רואה את החביות של הזיתים, ואפילו את המוכר עם החלוק, ויש לו כלי ביד והוא ממלא זיתים מהחבית, וכל זה היה רק ציור, אבל ציור חי וכמעט נושם.
יום אחד הוא צייר שלט של אביזרים לסריגה. אנשים שעברו ליד החנות, וראו את הצמר שבציור, היו מתפלאים – מה קרה לבעל החנות? הוא משאיר סחורה בחוץ, ולא פוחד שערבים יגנבו לו?…
הלך אפוא רבי חיים יהודה לייב לצייר הזה ואמר לו: "אני רוצה שתצייר לי גן עדן, אבל שיהיה מוחשי, כמו שאתה יודע לצייר".
אמר לו הצייר, "והרי לא הייתי שם, אם כן איך אצייר?"
אמר לו: "תצייר לי אולם גדול ויפה מאד, עם ארון קודש מפואר, ועם ספסלים רבים, מסודרים שורות שורות".
התחיל יצחק בק לצייר, וצייר אולם נפלא, ובו חמשת אלפים מקומות, ועל כל מושב מספר, כמו שמוכרים בניו יורק ב"ימים נוראים". האולם היה 'חי', כמעט אפשר היה להיכנס ולצעוד בין טורי ספסליו, המעוצבים באמנות מרהיבת עין.
לקח הרב את הציור, הניחו בזהירות באמתחתו, ועלה על האניה בדרך הארוכה לאמריקה. כשלושה חודשים נמשכה הנסיעה, שכללה חניות ביניים, ולא היתה קלה כלל וכלל. לבסוף הגיע לנמל ניו יורק.
לקראת בואו, הודיעו לציבור החשוב, שמגיע רב מקובל מירושלים, והוא מביא איתו הפתעה מארץ הקודש. ארגנו לכבודו 'דינר', ובחגיגיות רבה הוא פרש את הגליון של הציור לאורך כל המזרח של בית הכנסת.
ישבו שם כל מיני פרזידנטים עם פפיונים, והביטו בציור בהשתאות. "מה זה?" – הם שאלו את שאלת התם. והסביר רבי חיים יהודה לייב לאותם אנשים, שלא ידעו אפילו ללמוד דף גמרא, שבציור מצויר גן עדן. השכינה של הקב"ה שורה בגן עדן, ועל הכיסאות ישבו האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. וגם משה רבנו ואהרן הכהן, ודוד המלך ושלמה המלך, שמואל הנביא ופינחס, ועתניאל בן קנז… את חלק מהשמות הם אפילו לא הכירו.
"פה ישב גם רבי שמעון בר יוחאי", אמר להם הרב, והם התפעלו מאד, "אוו, יס יס! ווי נואו, רשב"י!". אמר הרב: "ישבו פה רבי אלעזר בן שמוע, ורבי יוסי הגלילי…".
"יואו!", התפעלו הפרזידנטים, והתחילו להגיד הגדה של פסח, להראות שהם בקיאים, האחד מתחיל, והשני ממשיך… והתחילו לבחור להם מקומות – "יס, שור", הם מאד משתוקקים להיות ליד האבות, וליד הנביאים והתנאים…
הרב הודיע להם מראש, שמי שרוצה לזכות למקום כלשהו, צריך 'לשלם' – לתת לצדקה אלף דולר, לפחות. אלף דולר היה אז הרבה כסף, יכלו לקנות עם סכום כזה כמעט חצי משוק הבוכרים. ומי שרצה להתקדם למעלה בקודש, ולזכות למקום טוב יותר בגן עדן, היה צריך לפתוח עוד יותר את ליבו ואת ארנקו.
כולם יצאו מרוצים מאד מהערב ההוא.
במשך עשר שנים התקיימה הישיבה בזכות אותו ערב, ושקדו המקובלים על תלמודם.
הגבירים האמריקאים שמחו, כי הרב מארץ הקודש נתן להם קבלה, עם מספר הכסא שלהם, ועם מספר החלקה… ואפילו צילמו את 'היכל גן עדן', וכל אחד תלה את התמונה בביתו, והראה לאישתו – הנה, כאן המקום המיוחד בשבילי, בין כל הנביאים והצדיקים!
ומה איתנו?
אולי אין לנו על הקיר ציור של הכסא שלנו בגן עדן, ואנחנו אפילו לא יודעים את מספר החלקה, אבל… אנחנו יודעים, ללא ספק, שגן עדן – או ח"ו גיהנום – ממתין לכל אדם. כל אחד יקרא למקומו הראוי, בזמן שנקבע לו. כל אחד מאיתנו צריך להיות "חרדל" – "חרד-לב", לפחד מעבירות שבידנו, לזכור את יום המיתה ולחזור בתשובה.
(מתוך דורש ציון – בראשית)