וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי (שמות ז, ג)
כבר כשהיה הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל אברך צעיר לימים, הציע דודו רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, שהיה ראש בית הדין, והסמכות הגבוהה ביותר בכל יהדות רוסיה, ליטא ופולין, למנותו לתפקיד דיין בבית הדין שלו בעיר וילנא. הרב דסלר סירב להצעה, כי שיטת החינוך של ישיבת קלם הייתה שלא לקבל תפקיד ציבורי של רבנות ודיינות, אלא רק תפקיד של הרבצת תורה. זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, בסוף תרצ"ט הגיע הרב דסלר לביקור באנגליה, בינתיים פרצה המלחמה ולא היתה לו אפשרות לחזור הביתה.
באירופה נותרו אשתו בנו ובתו, והנתק היה כואב מאוד. ישנם מכתבים מרגשים מאוד שכתב האב הדואג מאנגליה. קרוב לשש שנים, כל זמן המלחמה היה שרוי בדאגה עצומה ולא ידע מה עלה בגורל משפחתו האהובה. לאחר השואה האיומה שב ונפגש עם אשתו שהיתה במחנה עבודה, אך את ילדיו לא ראה יותר לעולם. בזמן שהותו באנגליה, היה שואל את עצמו תדיר: 'לשם מה נותרתי אני בחיים?' אם חלילה היה שב לביתו במלחמה, היו הורגים אותו כמו את כולם. בהתבוננותו הרבה, הגיע למסקנה, כי נגזר על כל יהודי קלם, ובתוכם חותנו, הגה"צ ר' נחום זאב שהיה בנו של הסבא מקלם וראש הישיבה.
לכאורה, נגזרה הגזירה לעבור לעולם האמת בגיל צעיר ביותר, אז מדוע נותר הוא בחיים? למה לא זכה למות מות קדושים כשאר בני עמו, כנראה שיש לו אפשרות לעשות דברים שרק האדם החי יכול לעשותם.
"אם כן, מה עלי לעשות?" שאל את עצמו, "להחיות את העצמות היבשות", השיב לעצמו בלהט, "ללקט ניצוצות בתוך האפר, ולהדליק שוב את האור של אש התורה! משמע, איני חי בשביל עצמי!" הוא היה אדם בודד, בלי משפחה באנגליה.
בעצם ימי המלחמה בעוד אנגליה הייתה מופצצת, ובלונדון היו כל יום מאות הרוגים, כשהגרמנים הפציצו באוירונים יום יום והיו זורקים פצצות אדירות, פתח הרב דסלר ישיבה וכולל בצפון המדינה, מקום בו לא היו התקפות מן האויר ובלי הפצצות. הוא עבר לעיר גייטסהד, שם כבר היה כבר רב צדיק, ובשותפות עמו הוא הקים את בית המדרש לפליטי המלחמה, תוך שהוא מעודד אותם שתפקידם עכשיו הוא לעסוק בתורה כדי שיהיה מי שילמד תורה לדור הבא.
מורנו הרב דסלר הפקיר עצמו לגמרי, ואמר שכל אברך יקדיש מספר שעות קבועות בשבוע להתרים נדיבים להחזיק את מוסד התורה הזה. הוא עצמו היה נוסע מלונדון לגייטסהד ובחזרה, שם היו נדיבים ותלמידים. ברצונו להכניס עוד הכנסה למוסד שהקים, חיפש עבודה מכניסה. היה חסר רב בבית כנסת בלונדון, ולמרות שמעולם לא היה רב, החליט להיות רב בביכנ"ס זה. ומאחר שהיה בתפקיד, נסע כל יום או יומיים. הוא היה מספר שאת השינה היה ישן בנסיעה ברכבת של שעות בין לונדון לגייטסהד, זה היה הזמן לישון. חבל על הזמן לישון במיטה בזמן שאפשר לעשות משהו, אז היה פשוט ישן בנסיעה ברכבת.
בכל דבר וענין היה רואה את ההיבט הרוחני. גם אנו בדורנו רואים דברים נשגבים, שאם נתבונן בהם היטב, נבין שהדברים האלה הם לא לפי המהלך הטבעי, אין זה הסדר הטבעי של הדברים. עצם העובדה שאנחנו חיים בארץ ישראל, ויש אויבים שכל מטרתם היא לחסל אותנו, שלא ישאר אף יהודי בארץ ישראל, חס ושלום, ועם כל רצונם העז – אינם עושים זאת, ומדוע? אלא שמשמים לא נותנים להם.
זה היה העיקרון שהרב דסלר טרח ועמל והחדיר בלבבות תלמידיו, וכל שומעי השיחות שלו. דהיינו, שרק מה שרוצה הקב"ה – הוא יקום, ולבני אדם אין שום שליטה. מן השמים לא נותנים להם לבצע את רצונם, ונביא בזה דוגמא מאלפת מופלאה כדלהלן:
ראש הממשלה הראשון במדינה, דוד בן גוריון, היה אדם בעל מרץ ואישיות, ורבים מאוד העריצו אותו. הוא היה נערץ בכל העולם, גם אצל הגויים, למרות שהיו גנרלים שאמרו שעשה טעויות, הוא הצליח להתפרסם כאדם שמעולם לא טעה. כשיצא לפנסיה, הוא התגורר בשדה בוקר, והיה רועה צאן. היה עושה התעמלות ויוגה ועומד על הראש. שאל אותו פעם ח"כ שלמה לורנץ ז"ל: "במבט לאחור, לאחר כל המהלכים שעשית בימי כהונתך כראש ממשלה, האם אינך מתחרט על שום דבר?"
ענה לו בן גוריון: "לא!!!"
"ומה עם הירי על אוניית אלטלנה [של ארגון האצ"ל]", המשיך לורנץ לשאול, "הרי נהרגו שם יהודים, האם אינך חוזר בך על פעולה זו?"
"איני מתחרט על כך!" חזר בן גוריון על דבריו, "זה היה מחוייב המציאות!"
אם לא נשמעים להלכה, שדם יהודים שווה הכל, ואסור להרוג אף יהודי, מגיעים להחלטות שגויות. כי בענין של הקמת מדינה מסודרת באומות העולם, ישנה השקפה כזו. שוב שאל אותו הרב לורנץ: "בכל המהלכים שעשית כל עשרות השנים, בהן היית מנהיג עם שלטון חזק במדינה, עשית איזו טעות, אחת לפחות?" חשב בן גוריון ואמר: "שום טעות לא עשיתי, מלבד טעות אחת, שהסכמתי לתת דיחוי לבחורי הישיבות, והסכמתי לדחות את שירות הצבא עד לאחר שיסיימו את לימודיהם בישיבה, הטעות היתה שלא גייסתי אותם מיד!"
"ומדוע באמת עשית טעות שכזו??" תמה לורנץ,
ראש הממשלה לשעבר חשב וחשב אך לא היתה לו שום תשובה, כיצד זה עשה שגיאה שכזו…
אמר לו הרב לורנץ: "לי יש תשובה, עכשיו אתה אדם רגיל באפשרותך לבחור בין טוב לרע, אך אז היית מלך, וכתוב בספר משלי: "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ" " (משלי, כ"א), כלומר השם לא נותן לאדם לעשות כל מה שהוא רוצה, השם רצה שילמדו תורה לא הייתה לך בחירה בזה, זה לב מלך ביד השם". אלו ממש הדברים שאמר הרב דסלר על זממם של שליטים באומות העולם.
כשכבר לא היה בן גוריון ראש ממשלה, הוא הסתכל במבט חומרי, וכך נותרה לו קושיה בלי תרוץ, אנחנו מסתכלים על הדברים באופן של 'לב מלך ביד השם' זה כולל את ראש מדינת ארה"ב, מנהיג סין, רוסיה, מצרים וסוריה, לב מלך ביד השם, וככה גם כל המאבקים הפוליטיים.
אומר רש"י (ברכות י"ז, ע"א): כשיש מלחמות כאן, זה מלחמות בין שרי מעלה, בין המלאך הממונה על יון ועל פרס וכו', זהו מאבק רוחני של השפעות רוחניות בעולם. ככל שנרבה קדושה בעולם, זה ירבה את כוחם של ישראל בעולם.
"חכמת אדם"
באחד הימים, בהיותי נשוי ועסוק בעול ענייני הציבור ברמת השרון, ביקרתי לפני הצהריים אצל מורנו זצ"ל לצורך איזה ענין, ותוך כדי שיחתנו, אמר שהוא מכיר על פניו של כל אחד – האם למד היום תורה או לא למד. בשמעי על כך העזתי ושאלתי: "יאמר נא רבינו, האם אני למדתי היום?" נתן בי עיניו הקדושות בהסתכלות על פני, ולאחר עיון קל אמר: "אמנם למדת תורה היום".
אמרתי לו: "הרי אני יודע את האמת שלא למדתי, כי לאחר תפילת שחרית, מיהרתי לצאת לנסיעה לבני ברק, ולא הספקתי ללמוד…" השיב לי רבינו: "עצור רגע והתבונן, לזכור כל מה שעשית מהבוקר עד עתה".
סיפרתי לו את כל קורות הבוקר ההוא, בין השאר אמרתי לו שביקרתי בבית המדרש, באולם של הישיבה לראות מישהו, והיו שם בחורים ששוחחו איתי בדברי תורה והתפלפלנו קצת", אמר הרב: "עתה רואה הנך שנכונים דברי, כי באמת זה נחשב שעסקת בתורה, וזה כבר השאיר רושם על הפנים".
(גאון יעקב שמות תשע"ה, שיחה משנת תש"ע)