"וכשירגיל את עצמו ויתמיד בעיונו על האמת הזאת, הנה מעט מעט יצא חפשי ממאסר הסכלות אשר החומר אוסר אותו בו, ולא יתפתה מפתויי ההנאות הכוזבות כלל, אז ימאס בהן וידע שאין לו לקחת מן העולם אלא ההכרחי" (מסילת ישרים פרק טו)
סיפר רבי יצחק עידן: בשנים קודמות הייתי מנכ"ל הרבנות הראשית, וכל דבר הקשה היינו מביאים למרן [-הגר"ע יוסף זצ"ל] להכריע. והנה יום אחד בצהרים הגעתי לביתו שברחוב ז'בוטינסקי, וביקשתי מהרבנית אם אפשר להכנס אל הקודש. ענתה לי הרבנית שצריך לחכות. חשבתי שהרב לומד כעת ולכן עמדתי בצד וחיכיתי, והיא ישבה וקראה תהילים. אולם תוך כדי קריאתה מלמלה לעצמה: "אני מחכם עובדיה אפילו אוכל לא ביקשתי"…
התפלאתי מאוד מדבריה ולא הבנתי למה היא מתכוונת. שאלתי אותה – מה הכוונה? ענתה לי הרבנית ע"ה: "הרב כעת נמצא בחדר עם זוג ומנסה לעשות ביניהם שלום בית, כי הבעל אברך ואשתו דורשת ממנו שיקנה לה מכונית. אני מחכם עובדיה אפילו אוכל לא ביקשתי…"
אז איך הייתם חיים? שאלתי בתמימות. "הייתי לוקחת את מעט הפרוטות שהיו לי", מספרת הרבנית, "והולכת לשוק וקונה כמה ירקות בודדים, ותוך כדי הייתי עושה עצמי נופלת ומרימה כל מיני ירקות שנזרקו מהבסטות או נפלו לרצפה, באה הביתה עושה מזה מרק ונותנת את זה לילדים עם פרוסת לחם. וגם חכם עובדיה היה אוכל את זה ומחמיא לי: 'כמה זה טעים!'"…
(המתמיד, עמ' קטו)