הוא הגיע ביום האחרון של ה'שבעה', הוציא מכיסו שקית קטנה וביקש מהאבלים את רשות הדיבור. אלה שהיו במקום הרהרו לעצמם: 'מה הוא כבר יכול לחדש אחרי מאות סיפורי ההוד שכבר נשמעו במשך ימי האבל על ענוותנותו שלא תתואר של כ"ק האדמו"ר מזוטשקא זצ"ל?' אבל לאחר ששמעו את סיפורו של הרה"ח ר' אברהם דוד חיימוביץ, הבינו איזו נשמה גדולה איבד הדור הזה, ואיזו אבידה איבדה רמת אלחנן, שבתוכה שכן עשרות שנים.
הרב חיימוביץ הוא בנו של הרה"ח רבי מרדכי חיימוביץ שהתגורר עד לפני 17 שנים ברמת אלחנן. בבית האבלים הוא מוציא מתוך השקית 'גארטל' מכובד, כזה המצוי אצל אדמו"רים ומספר לבניו של הרבי שהגארטל היה שייך לאביהם, האדמו"ר זצ"ל!
וכך סיפר: ילד בן 12 ועוד 8 חודשים הייתי, וכיון שלמדתי כבר בישיבה קטנה לבשתי 'בעקיטשע'. יום אחד שברתי את ידי ונאלצתי ללכת במשך תקופה ארוכה כשהיד נתונה בגבס, וכדי לקבע את היד ולסייע לה שלא תזוז, וכן להקל על נשיאת היד, הצמידו לי, כמקובל, 'מתלה' לבן שהיה מחובר לצווארי. והנה, כשהלכתי בשבת קודש להתפלל בבית מדרשו של האדמו"ר, הבחין הרבי זצ"ל שאינני נושא עמי את המתלה, אלא מצמיד את היד אל הגוף. הרבי, ברוב ענוותנותו, ניגש אליי, ליטפני בחום ושאל היכן המתלה… ואני הקטן השבתי – מספר הרב חיימוביץ – שכיון שהמתלה בצבע לבן, וה'בעקיטשע' הוא שחור, הרי הוא מבליט בצורה יתירה את הגבס, והנני מתבייש בכך…
מה שקרה עכשיו הוא פשוט בלתי ייאמן. הרבי קורא לי להיכנס לחדרו, ושם הוא מוציא את אחד מבגדיו, שולף ממנו את הגארטל השחור, ו… קושר אותו (בקשר המותר בשבת) על הגבס. "הנה, עכשיו כבר לא תצטרך להתבייש, כי הגארטל והבעקיטשע שלך הם באותו צבע"…
המספר, הרב חיימוביץ, פורץ בבכי מרטיט, וכל מי שהיה בבית האבלים בשעה זו מוחה דמעה מעיניו. כיצד אפשר להכיל סיפור כזה? הרב חיימוביץ סיפר, שלאחר שהשבר התאחה לא ידע האם עליו להחזיר לרבי את הגארטל, או שהוא נתן לו זאת במתנה. "למעשה, הגארטל נשאר אצלי", הוא ממשיך לספר, "ועתה באתי לבקש מהאבלים רשות להשאירו אצלי למזכרת, ולספר מוסר חי איך צריכים להתנהג בחיים". למותר לציין שהבנים החשובים שליט"א נתנו את רשותם לכך…
(ע"פ 'קול ברמה' – ביטאונה של רמת אלחנן, אדר ב' תשע"ט)