מהדרין מן המהדרין – מוסיף והולך
"תנו רבנן: מצות נר חנוכה איש וביתו, והמהדרין – נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא ע"ב).
מצות נר חנוכה – איש וביתו. כלומר: מספיק להדליק נר אחד בכל בית, והמהדרין ידליקו נר לכל אחד ואחד. בכל יום – נר אחד לכל בן משפחה.
המנהג הרווח כיום הוא מנהגם של המהדרין מן המהדרין לפי בית הלל – כל אחד מדליק לעצמו נרות באופן של מוסיף והולך: מתחיל עם נר אחד ומסיים בשמונה.
אם נתרגם למעשה את הוצאות ההידור: ביום הראשון השתמשתי בעשרה מיליליטר שמן, ביום השני אשתמש בעשרים, וביום השלישי בשלושים. מוסיף והולך.
בהידור מצוה – עד שליש מצוה
הגמרא (בבא קמא ט ע"ב) דנה בשאלה עד כמה חייב אדם להדר במצוה; כמה עליו להשקיע מעבר למינימום ההכרחי על מנת להדר.
רבי זירא אומר: "בהידור מצוה – עד שליש מצוה".
שואל רב אשי: "שליש מלגאו או שליש מלבר?" – שליש מתוך הסכום הראשוני, או שליש מבחוץ -תוספת של מחצית מהסכום הראשוני, שתהפוך לשליש מתוך הסכום כולו?
לדוגמא: אני יכול לקנות אתרוג שעולה שלוש מאות שקלים. כמה עלי להוסיף כדי להדר במצוה? שלישי מלגאו שוה מאה שקלים, שליש מלבר שוה מאה חמישים שקלים.
הראשונים מחלקים בין מקרה שהאדם כבר קנה, למקרה שטרם קנה, וכמה ניתן להוסיף מכספי מעשר, אבל בכל מקרה הגמרא פוסקת שהידור עד שליש, ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרנו) הוכרע להקל ולנהוג בשליש מלגאו – יש לי אתרוג בשלוש מאות, עלי להוסיף עד מאה שקלים נוספים. לא יותר.
שואל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל: במה שונה ההידור במצות הדלקת נר חנוכה מכל הידור מצוה אחרת? אם בכל מצוה חייב אדם להדר רק עד שליש, מדוע מי שמדליק באופן של מוסיף והולך, משתמש בנרות או בשמן בכמות הכפולה במאות אחוזים מזה שמסתפק בנר אחד לכל יום?
הן בפשטות, לפי הכרעת הגמרא, מי שמשתמש ביום הראשון בעשרה מיליליטר שמן, צריך להשתמש ביום השני בשלושה עשר או ארבעה עשר מיליליטר, ולמעשה – אנו קופצים מיד לעשרים! שלא לדבר על היום השמיני, שבו ההידור מגדיל את כמות השמן מעשרה מיליליטר לאדם – שהרי יכול כל אחד להדליק נר אחד – לשמונים מיליליטר לאדם! שמונה מאות אחוזים!
ההידור בנר חנוכה – ללא גבול
הרב מבריסק זצ"ל עמד גם הוא על שאלה זו ותירץ, שמאחר ובהדלקת נר חנוכה כל המצוה היא זכר להידור, שהרי החשמונאים יכלו להדליק בשמן הטמא, וכל החיפושים אחר פך שמן טהור והנס שארע להם – היו רק מחמת שחפצו להדר ולהדליק בשמן טהור דווקא, לכן גם בהדלקה, שהיא זכר לנס, אין שיעור למידת ההידור.
אך חכם בן ציון אבא שאול מתרץ את הקושיה באופן שונה לגמרי. תשובתו פותחת בדברי רב הונא במסכת שבת (כג ע"ב): "הרגיל בנר – הוין ליה בנים תלמידי חכמים", ופירש רש"י: "דכתיב (משלי ו, כג) 'כי נר מצוה ותורה אור', על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה – בא אור דתורה".
מי שמתעסק עם נרות חנוכה זוכה לבנים תלמידי חכמים! נרות חנוכה הם, אפוא, מכרות זהב! אתה מצמיח תלמידי חכמים אצלך בבית – אתה מתעסק כאן עם רווחים שאי אפשר להגביל את מדת ההשקעה בהם! כשהשכר הוא בן תלמיד חכם, אין גבול לחובת ההידור.
מי יזכה בפתיחת ההיכל?
בענין זה הביא חכם בן ציון אבא שאול מעשה שארע אצלו בבית הדין:
פעם הגיעו אליו נהג הסעה של תלמוד תורה והמלוה בהסעה זו לדין תורה. סלע המחלוקת: מי אמור לפתוח ולסגור את דלת ההסעה?
הנהג טען: "אני מרוכז בנסיעה. אין לי אפשרות להסב את תשומת לבי הנתונה לנעשה בכביש – לפתיחת וסגירת הדלת בכל עצירה".
גם המלוה לא היה מוכן לקבל את התפקיד. "אני עסוק בהעלאת או הורדת הילדים בהושבתם ובהשגחה עליהם. איני יכול להיות אחראי גם על הדלת!".
הקשיב חכם בן ציון אבא שאול לטענות השנים, והשיב להם: "אין לי פסק הלכתי לתת לכם ברגע זה. אולם שאלה יש לי אליכם: כמה מוכנים אתם לשלם עבור פתיחת ההיכל בשבת? מאה דולר? וכמה עולה פתיחה בראש השנה? אלף דולר? ובנעילה?
אנשים מוכנים להשקיע הון כדי לזכות בפתיחת וסגירת ההיכל, והנה לכם הזדמנה הזכות הזו באופן יומיומי, ולגמרי בחינם! בכל פעם שדלת הרכב נפתחת, וילד נכנס אליו בדרכו לתלמוד תורה, הרי זו פתיחת ההיכל! ילד יהודי הולך ללמוד תורה, ואתם יכולים לזכות לפתוח עבורו את דלת ההסעה, או לסגור אותה אחריו! בחינם! מי פתי לוותר על הזכות הזו?".
השנים יצאו מהורהרים מחדרו ולאחר רגעים ספורים שבו ונכנסו. יכריע נא הרב ביניהם: למי מגיעה הזכות לפתוח ולסגור את דלת ההסעה?…
"עשו פשרה", הציע חכם בן ציון אבא שאול, "וחלקו את התפקיד ביניכם. העיקר שאף אחד מכם לא יחמיץ, חלילה, את הזכות".
התעסקות עם ילדים שעתידים לצמוח לתלמידי חכמים היא זכיה בפיס. לא יפלא אפוא שאין גבול וקצבה למידת ההידור שראוי לנהוג במצוה יקרה זו של הדלקת נר חנוכה, אשר הרגיל בה – הויין ליה בנים תלמידי חכמים".
(מתוך הספר 'דורש טוב' חנוכה)