בספר ׳המגיד' מדבר' מביא הרב פסח י. קראהן שליט״א את סיפורו של ראש ישיבת 'עמק הלכה׳ שבבורו פארק, הג״ר טוביה גולדשטיין זצ״ל. בשנת תש׳׳ג היתה מלחמת העולם בשיאה, ובמחנות העבודה שברוסיה הוגברה העבודה. במחנה העבודה שבו היו אסורים ר׳ טוביה ועד אחד עשר בחורי ישיבה, הוגברה העבודה. אם עד אז הצליחו להימנע מעבודה בשבת, הרי שעתה אחרי פלישת הגרמנים לרוסיה, הוכרחו הבחורים לעבוד גם בשבת.
באחת השבתות הורה להם המפקד לכרות עצים בחלקה מסוימת, לקצץ הענפים ולהוריד את כל הקורות, גדולות וקטנות, אל הנהר. משם היו נשלחות על ידי זרם הנהר, אל המרכז התעשייתי לייצור מטוסים. לאחר מתן ההוראות הסתלק המפקד מהמקום, והבחורים שסברו שנשארו ללא השגחה ניסו לצמצם את חילול השבת.
הם עשו זאת על ידי הסתמכות על שני אופנים המקלים את חומרת האיסור. א. הם החליטו שכל זמורה תילקח על ידי שני בחורים, וכך לא יהא בזה איסור דאורייתא. ב. בנשיאת הזמורות ילכו פחות מד׳ אמות, וגם זה הופך את האיסור לאיסור דרבנן גרידא. כך פעלו במשך כמה שעות, כל זמורה, אפילו אם אורכה לא עלה על סנטימטרים אחדים, נלקחה על ידי שני בחורים, אשר נעצרו בהליכתם אחרי כל שלוש פסיעות.
כל אותה עת לא שמו הבחורים לב לכך שהמפקד עמד על גבעה מסוימת והשקיף על מעשיהם. לפתע הופיע המפקד וצעק עליהם על שהתרשלו בעבודתם. "שיחקתם משחקים! הבטתי עליכם כל הזמן וראיתי שהנכם עושים צחוק מהעבודה!" כך אמר.
כאשר שבו לעת ערב לביקתתם, הוזנקו לפתע ממיטותיהם ונקראו להתאסף באולם המרכזי של המחנה. בהגיעם לאולם הופרדו הבחורים משאר האסירים אשר כונסו גם כן באותו אולם, ומיד הבינו שהובאו לכאן בעקבות תלונה של המפקד על ׳׳התרשלותם׳׳ בעבודה.
ואכן, חששם התאמת כאשר חמישה מפקדים חסונים התיישבו במקום מכובד, ומולם נעמד המפקד כשפניו מביעות ארשת לגלוג של נקמה. אז פער המפקד פיו ואמר ל״שופטים״: הנני מביא לפניכם קבוצת אנשים המחבלים במאמצינו נגד האויב. בשעת חירום זו שבה עלינו להכין עצים לבניית מטוסים כדי למגר את האויב, שנים עשר צעירים אלה הציגו הצגה מגוחכת בחורשה. כל זמורה לקחו בזוגות. ובכל כמה שניות נעמדו לנוח.
כדי להדגים את הגיחוך שבמעשיהם, קרא האיש לאחד מהקהל ויחד עמו הציג כיצד עבדו הצעירים. הקהל הרב שמילא את האולם פרץ בצחוק רם, ומצבם של בחורי הישיבה היה קשה. השופטים ביקשו מהם הסבר, וברוסית רצוצה ניסו להסביר שחלילה לא חשבו לבגוד וכל מעיניהם היו הלכתיים. בתגובה אמר השופט הראשי: אינני מוכן לקבל שדת משה החכמה דורשת התנהגות מגוחכת כזו. הוא האשים את הבחורים בבגידה ובריגול וציווה על שני חיילים מצוידים בכידונים לשמור על הבחורים עד להעברתם לבית הסוהר, שם הם יחכו לגזר הדין.
הבחורים ישבו אחוזי אימה ואמרו וידוי, כשלפתע נכנסו לאולם ששה אנשים שמדיהם העידו על השתייכותם לוועדה הפנימית המרכזית של מוסקבה. אמנם הם היו באים פעם בשנה לביקורת, אך מעולם לא הופיעו שם בלילה אלא רק בזמן העבודה. גם השופטים היו מופתעים ומבוהלים, ולאחר שהביאו כסאות מרופדים לאנשי המשלחת, הסבירו להם מה פשר ההתכנסות. ההצגה המתארת את צורת העבודה הוצגה בשנית, ונראה היה שחמישה מתוך הקצינים ממוסקבה שמחו לאידם של הבחורים. רק קצין אחד שמר על ארשת רצינית וקפואה.
בשלב מסוים הוא ביקש לשוחח עם הבחורים ביחידות, וקיבל את הרשות לכך. הקצין סימן לבחורים לבוא אחריו לחדר צדדי, וכשנכנסו כולם סגר אחריהם את הדלת. "זעצט זיך" (שבו), אמר להם באידיש. הם קפאו מפחד ושאלו את עצמם שמא טומנים להם כאן מלכודת. הקצין חייך ואמר: ״א גוט וואך (שבוע טוב) איך בין א ייד״ (אני יהודי), וביקש שיסבירו לו מה אירע כאן. הסבירו הבחורים באידיש כפי יכולתם שהכל נעשה רק כדי לצמצם את חילול השבת.
אז סיפר להם הקצין את סיפורו: "אני יהודי, אך אני גם קומוניסט. כאשר אמי שכבה לפני שנים אחדות על ערש דווי היא קראה לי וביקשה שאבטיח לה שיבוא יום ואעזור ליהודי דתי. אלו היו מילותיה האחרונות ואני הבטחתי לה, ואני מאמין שעתה נשלחתי לכאן מההשגחה העליונה כדי לקיים הבטחתי, שכן מעולם לא ביקרנו במחנה בשעות הלילה, ועתה נקלענו לכאן רק עקב תקלה ברכב שלנו". ואז יצא הקצין החוצה כדי לסנגר עליהם בפני השופטים.
(לקח טוב)