"כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט)
הדרגה הגבוהה ביותר של האדם בשבירת מידותיו, היא להגיע למצב שבו יש לו שמחה אין קץ, והנאה כבירה, בכך שהוא מתגבר ואינו עונה למחרפיו, או משתדל להצטנע ולא לספר על מעשיו הטובים, וכיוצא באלה המידות הטובות.
כאשר אדם מגיע לדרגה שכזו, שהשמחה הגדולה שלו היא להתגבר על מידותיו, הרי שיש בידו סימן מובהק שההתגברות שלו היא אמיתית, ואינה עשויה לרושם חיצוני, או כדי לזכות באותות של כבוד מבני אדם. והאמת, שכל אחד מאתנו שזכה אי פעם להתגבר באמת על אחת ממידותיו, יוכל לספר על מידה גדושה של שמחה שנכנסה לליבו באותה שעה!
הוא גם יוכל לספר שאין לה תחליף, לאותה שמחה, ושום שמחה אחרת אינה יכולה להתחרות בה, בשמחה הטהורה והמקודשת הזו, החודרת לעמקי לבבו, ומשחררת אותו מכל צרה ומועקה.
הבן המתמיד החליט לסייע
הנה לפנינו סיפור על מפגש מסמר שיער בין סבלנות לשמחה:
בעיר לודז' שבפולין חי יהודי סוחר, חסיד גור, ירא ושלם, שעשה מלאכתו ארעי ותורתו קבע. הלה הצליח במלאכתו, אולם בתקופה מסוימת פרצו גנבים מדי לילה לחנותו שבמרכז העיר, וגרמו לו נזקים כבדים.
הצטער האיש צער רב, וניסה לתפוס את הגנבים, אבל לא הוא, ולא המשטרה הלודז'אית, הצליחו לשים את ידיהם על הפושעים הללו.
בן מתמיד היה לו, לסוחר ההוא, שבראותו את צערו הגדול של אביו, החליט לסייע לו בלכידת הגנבים, והחליט לישון בחנות. הבן שכנע גם את החברותא שלו, שיגיע לחנות בשעה 12 בלילה, ושם ילמדו שניהם עד ה'נץ'. החברותא הסכים.
שמעו ושתקו
כך ישבו שני הבחורים המתמידים ולמדו מדי לילה בלילה עד שעת ה'נץ', ואז פנו לבית כנסת כדי להתפלל כותיקין. הם היו תמיד בין הראשונים שהגיעו לתפילה.
לילה אחד היו עסוקים בסוגיה קשה במיוחד, והתאמצו מאד בלימודם, וכשהגיעה השעה ללכת לתפילה, עדיין לא היו הדברים ברורים להם כל צרכם, והם נאלצו להמשיך בלימוד עוד כמה דקות. משסיימו והתבוננו בשעוניהם ראו שהשעה כבר מאוחרת, ולמרות זאת מיהרו לבית הכנסת כדי להספיק את מנין ה'הנץ'.
אחד המתפללים בראותו את הבחורים מגיעים בשעה מאוחרת, גער בהם נמרצות באומרו: "בחורים, עד עכשיו ישנתם, אה?! האינכם יודעים שכדי להגיע לתפילה בזמן, צריכים לקום מוקדם יותר?!". שני הבחורים שמעו ושתקו. לא הגיבו במילה וחצי מילה. למרות שהיה להם הרבה הרבה מה להשיב לו, ואילו היו רוצים – היו טוענים ומחזירים 'היש לך זכות לבוא אלינו בטענות, הרי כשאתה ישנת במיטתך, אנחנו ישבנו ולמדנו בהתמדה, וכי מי אתה שתטיף לנו מוסר?!'
אבל, כאמור, שני הבחורים לא הגיבו במאומה.
חביב לפני הקב"ה
שמו של החברותא, שהגיע ללמוד עם בנו של בעל החנות היה גד אייזנר, מי שהתפרסם ברבות הימים כאישיות רוחנית משכמה ומעלה, וכיהן במשך שנים רבות כמנהל רוחני בישיבת חידושי הרי"ם של חסידי גור, והעמיד תלמידים רבים.
בספר תולדותיו מסופר שברבות הימים, כשתאר ר' גד'ל ושיחזר בפני תלמידיו את האירוע ההוא, הוסיף ואמר: "האמינו לי, שלא היתה לי הנאה יותר גדולה מזו, שסתמתי את פי ולא השבתי ליהודי ההוא שגער בנו!!".
וכנראה ששמחה כזו בהתגברות על המידות, גוררת אחריה הנאה ושמחה בלימוד התורה. שהרי ר' גד'ל סיפר לתלמידיו עוד, שכאשר למד בלודז' חיפשו רבים מן הלומדים את הספר 'שדי חמד', ולא עלתה בידם להשיגו. כאשר הגיע סוף סוף הספר ללודז', גברה כל כך להיטותם של הלומדים להגות בו, עד שפרמו את הספר ל-4 חלקים, כדי שלפחות 4 לומדים יוכלו ליהנות מהספר בבת אחת, ולא יצטרכו להמתין זמן רב עד שהאחד יסיים את הלימוד.
מעשה זה עם הספר 'שדי חמד', חביב לפני מי שאמר והיה העולם, כיון שהוא מוכיח על החביבות המרובה שהיתה בקרב הלומדים להגות בדברי תורה.
כמו כן, מתאר ר' גד'ל את השמחה העצומה שהיתה לו כאשר הגיע ארצה והצליח להשיג את השו"ת של רבי מנחם עזריה מפאנו, שעל חידושיו שמע רבות בהיותו בלודז', אבל לא הצליח להשיג את ספרו. צריך רק לקרוא את הדברים בספר תולדותיו של ר' גד'ל, כדי להבין באיזו שמחה ו'מילוי תאווה' היה מדובר, שנבעו בין היתר בגלל שבירת המידות.
(מתוך שמחה בבית –ספרו של הרב משה מיכאל צורן)