מעשה נפלא שמעתי לאחרונה על הגאון רבי אברהם שלזינגר זצ"ל (אחיו של ראש ישיבת קול-תורה הגאון הגדול רבי משה יהודה שלזינגר שליט"א, שיבלחט"א).
היה זה בתקופה שלפני ארבעים שנה, הגאון רבי אברהם התעורר אז לקום ולייסד כולל של אברכים מצויינים בעיר בני-ברק. יום אחד הוא ישב באחד ה'חאפרים' (מיניבוסים קטנים שהיו מסיעים בקו ב"ב-י-ם) ושוחח עם ידידו על תכנית הכולל שהוא רוקם, אולם ידידו זה השתדל מאד להניאו מביצוע התכנית. הוא הציג בפניו את הבעיות שנצבו אז בפני ראשי הכוללים – באיסוף הכספים, בעמידה על שמירת הסדרים, ובפרט שבתקופה דאז המצב הכלכלי של הציבור היה בשיא השפל ומעטים היו הגבירים, וכך המשיך למנות בפניו את הסיבות שמחמתן עליו להמנע מהקמת כולל.
באותם ימים, הכניסה לבני ברק היתה בצד שמאל (לא דרך הגשר) והשתרך פקק עצום שנע לו באיטיות. הגאון רבי אברהם ישב שם והתבשל, הוא לכוד במקומו עם ידיד שיושב ומקרר אותו… יושב ומצנן אותו… הוא הרגיש שאם הוא נשאר לשבת על ידו עד הבית, הכולל כבר לא יפתח לעולם.
באותה שניה הוא קם וביקש מהנהג לרדת, באמצע הפקק… ואכן הכולל נפתח ונעשה למגדלור של תורה כאחד מהכוללים הכי חשובים שנוסדו בעיר ב"ב!
(מאמרי עינינו גל בתוך 'אוסף גיליונות' שע"י צוף הוצאה לאור, תצוה תשע"ט)