"האדם ירד לעולם הזה, שהוא המקום שבו יוכל לקבֵּץ תורה ומעשים טובים, ובשבילם יוכל לזכות לחיי העולם הבא. והנה, האיש החרוץ והזריז, רואה בכל מאמצי כחו לרכוש לו תורה ומעשים טובים הרבה, ולא יבטל אפילו יום אחד לבטלה, כי מי יודע מידת ימיו כמה הם.
והאיש העצל, אינו דואג מה שיהיה לאחרית ימיו, כשיתבעוהו לדין, ולא ישים לבו על איבוד ימיו ההולכים לבטלה. ובאמת, הלא היה בידו גם כן להרויח, ואפילו אם לא חננו ה' בכשרונות שיוכל להשיג תורה ומעשים טובים הרבה, הלא היה בידו להצטרף לאיזה שיעור תורה, שגם על ידו ירויח הרבה ולא יבא בידים ריקניות ליום הדין.
והנה, כאשר יבוא לעתיד לבוא לפני בית דין של מעלה, ויתבעוהו על שלא למד תורה, הלא יהיה לבוז ולקלס למעלה, שהלא היה במקום כזה שהיה נקל להרויח לו תורה ומעשים טובים, ככל אשר היה רק ביכולתו. ויאמרו לו, הלא פלוני ופלוני מעירך, שניכם נתגדלתם יחד, פלוני השיג תורה ומעשים טובים הרבה, ונחשב שמה (בעולם הבא) לעשיר גדול, ואתה באת בידים ריקניות; ראה כמה גרמה לך עצלותך!
ואם יתחיל לתרץ את עצמו בתירוצים שונים, לוּ יהא שיקובלו התירוצים ולא יבוזו לו, מכל מקום סוף סוף עני הוא, ובמה יזכה להיות צרור בצרור החיים?"
[ליקוטי אמרים פרק ד, בשינויים קלים]