"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כ"ד, ה')
השיעור בישיבה הקולות והברקים
שני עמודים מזה ומזה – תומכים את תקרת היכל הישיבה. ומגיד השיעור תומך בעמודי העולם בתנועות ידו. הסטנדר הפשוט, הספסלים הישנים והבל פיהם של לומדי התורה הם מקיימים את העולם. וכך נשמע קולו של הגאון בלימוד התורה עשרות שנים: קול מים רבנים אדירים משברי ים.
היו קולות מגוונים בעת השיעור: קול של שמחה, קול ויכוח, קול תרועת חידוש, קול סערת גלי ים התורה. געקאכט. היו גם קולות של התעוררות, ואף קולות של תוכחה ממש. ואפילו בבואה של כעס. כעס מאן דכר שמיה? אבל זו המציאות (המשמחת) – מעשה של כעס שהיה:
באותו בוקר, הוא נכנס ובא לשיעור בצעדים חפוזים. מדי יום היה נכנס במתינות והיום במרוצה. התיישב ליד השולחן והנחית עליו דפיקה בנימת כעס: יש לי טענות על המודיע…
הבחורים ישבו דוממים. הם לא הכירו את ר' אברהם יוצא משלוותו, ותמהו מדוע הרב מזכיר את העיתון היחיד שהיה בשעתו לציבור החרדי. מה לבחורים ולעיתון? על מה ולמה נראה ככועס?
ר' אברהם דיבר כדרבנות: מצאו והדפיסו ספר חדש ואמש הוא יצא לאור, ספר שלם מכתב יד של רבי עקיבא איגר שהיה גנוז וספון כמעט מאתיים שנה, כל כך הרבה שנים שהתשובות הללו היו בעילום ועתה התגלו והודפסו.
המשיך בלהט: העיתון של הבוקר הובא במקרה למשרד הישיבה, וראיתי כי בכותרת הראשית כתוב היה על האבטלה הגואה באירופה… שאלתי את עצמי וכי זו צריכה להיות היום הכותרת הראשית?! הרי מצאו רבי עקיבא איגר חדש!!"
פניו היו להבים: "חשבתי שהכותרת הראשית תהיה שמצאו שו"ת חדשים מרבי עקיבא איגר שלא שזפתם העין". הוא לא נרגע.
הוא ידע היטב מה זה עיתון, וכמה העולם רחוק מהעושר של העולם הבא ומהטעם של רבי עקיבא איגר, אבל להיפגש עם הכותרות הללו רגע לפני השיעור, הכאיב לו עד מאד. הפגישה הזאת – קודש עם חול, זעזעה כבל חשמלי רותח בקרבו. הבחורים הבינו לליבו ולפניו הלוהטים. כי העולם ומלואו של ר' אברהם, עם שבעה רקיעים, שמים ושמי שמים נסמכו תמיד על תשובות רבי עקיבא איגר והנה מצאו עוד עשרות תשובות רבי עקיבא איגר חדשות! מי יכול להבין בכלל מה המתרחש בקרבו בכעסו, כאשר הבשורה הזו נפגשת עם בשורת כותרת עיתון יומי?
אחד התלמידים הזדעזע למראה פני הרב, שלא ראה כך מעולם, ודמעה צלולה נצנצה בזוית עינו של הבחור. דמעה זכה של תלמיד. והבחור ההוא, שעינו נצנצו בדמעה קטנה, כיום, כבר למד את רוב הש"ס, וכתב חידושי תורה מובהקים. וכבר נישק את ספרי רבי עקיבא איגר מאות פעמים. ועיתון אין לו בבית עד היום.
כעס על תלמיד
"פעם נוספת העלה על פניו בבואה של כעס, בעת השיעור" – העיד תלמיד אחר.
ר' אברהם ציטט תשובות פני יהושע, שדעתו, שהמכשיל יהודי באיסור דרבנן, עובר על לאו דאורייתא של לפני עיוור, כי נתן לפניו מכשול – שהכשילו באיסור.
אחד התלמידים (כיום ת"ח מובהק) שאל בקול של תמיהה "מה? אם כן נמצינו למדים, שראובן המשוחח עם שמעון באמצע קדיש עובר על איסור דאורייתא?! כי למרות שהשיחה אסור מדרבנן אבל האיסור הוא גם לפני עיור דאורייתא".
"כן", השיב הרב.
"וכי יהודי שמדבר בעת חזרת הש"ץ הוא עובר על לאו דאורייתא, איך זה יכול להיות?!" שאל שוב התלמיד.
צווחה פרצה מפיו של ר' אברהם "ואם זה דרבנן, אתה מבין כן?!… קשה להבין?! איסור דרבנן מובן כן?!"
ר' אברהם התחלחל לשמוע שהנער מסוגל לקבל בהבנה את מי שעובר איסור דרבנן יותר מדאורייתא, הרי אסור לשוחח באמצע קדיש, וכי יש נפק"מ אם האיסור מדאורייתא או מדרבנן?!…
(מתוך 'ויאמר הנני')