יום רביעי כ"א בתמוז תשע"ט
באיזה מקרה מודדים ל'תחום' אלף ותשע מאות ותשעים ושש אמות בלבד?
ההולך בדרך בערב שבת, ונכנסה השבת בהיותו מחוץ למקום ישוב – מקום שביתתו נקבע במקום שבו הוא נמצא בזמן בין השמשות, והוא רשאי ללכת עד אלפיים אמה לכל כיוון, (ראה משנ"ב שצז, ב), ולא יותר, משום איסור 'תחומין'. וזאת, אף אם גילה כי בזמן בין השמשות עמד בתוך תחומו של מקום ישוב כלשהו; ואף אם לא היתה אז כל מחשבה בלבו לקבוע את שביתתו במקום שבו הוא נמצא, וכגון שנרדם למשך כל זמן בין השמשות.
ואם אלפיים אמה אלו מסתיימות בתוך עיר, אינו רשאי ללכת עד לסוף העיר; אך אם הן מסתיימות בסופהּ של עיר, או מעבר לעיר, (ראה משנ"ב תח, ט) – נחשבת כל העיר עבורו כארבע אמות בלבד, כלומר, שהיא מפחיתה מחשבון אלפיים האמות ארבע אמות בלבד, ורשאי להמשיך וללכת מעבר לעיר עד המקום שבו מסתיימות אלף ותשע מאות ותשעים ושש אמה בניכוי שטח העיר.
[שו"ע ת, א, ומשנ"ב ד-ה; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 3]
הספקת להגיע לתוך תחום העיר לפני השבת? ה'תחום' נקבע על פי העיר!
בהמשך לאמוּר: העושה את דרכו אל עיר מסוימת על מנת לשבות בה, והמקום שבו עמד בזמן בין השמשות נמצא בתוך 'תחומהּ' של העיר אליה ביקש להגיע – מכיון שהיה בדעתו לשבות בעיר זו, הקלו עליו חכמינו ז"ל ואמרו שהעיר נחשבת כמקום שביתתו, ורשאי ללכת לכל מקום שנכלל בתחומה של העיר; ומאידך, אסור לו ללכת אלפיים אמה לכיוון הנגדי מהעיר, שהרי בכך יוצא הוא מתחומה של העיר.
ויש מהאחרונים שמסתפק בנוגע לתחום שנים עשר מיל, לדעה הסוברת שאיסורו מדאורייתא – אם מקום שביתתו נקבע בעיר, או במקום שבו הוא נמצא. וכמו כן, יש מהאחרונים שמסתפק בנוגע לבית בודד, שאין דינו כעיר, ודעתו לשבות בו, ובזמן בין השמשות עמד בתוך תחומו של הבית – האם מקום שביתתו נקבע בבית, או במקום שבו הוא נמצא.
[שו"ע ת, א, משנ"ב ב; ביאורים ומוספים דרשו, 1-2]
נתקעת בדרך בערב שבת וחשבת שאתה רחוק מהעיר – על פי מה נקבע ה'תחום' שלך?
כאמוּר, העושה את דרכו אל עיר מסוימת על מנת לשבות בה, והמקום שבו עמד בזמן בין השמשות נמצא בתוך 'תחומהּ' של העיר – נקבע מקום שביתתו בעיר. ואף אם בזמן בין השמשות, בראותו כי הוא עדיין רחוק מהעיר, החליט במחשבתו לקבוע את מקום שביתתו במקום שבו הוא נמצא – מאחר ומחשבה זו בטעות יסודה, דהיינו, שלא ידע כי הוא בתוך תחומהּ של העיר, הריהי בטֵלה, ומקום שביתתו נקבע בעיר.
אולם, אם הוציא את הדבר בפיו ואמר "שביתתי במקומי", וכדומה – למרות שמחמת טעותו אמר כן, אין בכוח הטעות לבטל את מה שאמר בפיו, ואמירתו מבטלת את מחשבתו הקודמת שחשב לשבות בעיר, ומקום שביתתו נקבע במקום שבו אמר כן. וכמו כן, אם לאחר שגילה כי הוא בתחומה של העיר, החליט כי רצונו לקבוע את שביתתו דווקא במקום זה ולא בעיר – נקבעת שביתתו במקומו.
[שו"ע ת, א, משנ"ב א, ב ו־ו, ושעה"צ ג; ביאורים ומוספים דרשו, 4]