ישראל הרשקוביץ
הרבה שמות היו לה לשבת הזו. היא הייתה מרכזה של 'הכנסיה העולמית של דרשו', אך בפועל, השם שהוצמד לה באירוע עצמו היה השם שביטא אותה יותר מכל: "שבת חיזוק ללומדי תורה". כי זו היתה מהותה של השבת הזו: לחזק ולעודד את המוני הלומדים, שכיום נחשבים לתלמידי הישיבה העולמית של 'דרשו'.
היו שם מאות אברכים, שהמכנה המשותף של כולם הוא היותם תלמידי המסגרות השונות של 'דרשו'. אם המדובר בלומדי 'קניין ש"ס', לומדי 'הדף היומי בהלכה', או כל תוכנית ומסגרת אחרת במפעל העולמי שכל מטרתו להגביר חיילים לתורה. ומהרגע שבו דרכו רגליהם על מפתנו של מלון 'רויאל קרויאן' בסטמפורד, קונטיקט, קיבל אותם הצוות הענק והמאורגן של 'דרשו' שהופעל כולו, על זרועותיו השונות, מתוך מטרה ממוקדת אחת: לישא את הלומדים הללו על כפיים ולספק להם, לפחות בשבת הזו, מעט מן המעט מהגיע להם – אך בלי כל גבול ומידה.
היה זה מביך לראות את האברכים, שכל מהותם מתרכזת בגמרא שאותה נשאו תחת בית שחיים, תוהים בבלבול מול צוות המלון המכרכר סביבם כשהוא מוביל את המזוודות לחדרים, בעוד עשרות הדיילים שעמדו הכן בעמדות השונות מכוונים אותם לעבר הברים העמוסים, שבמשך כל השבת לא שממו לרגע, עם תקרובת שהתחלפה בקצב מסחרר: היו שם פירות חתוכים ועוגות מעוצבות, חטיפים מלוחים לצד ממתקים ושוקולדים, קוגלים וחמין, שתיה חמה וקרה במגוון של סוגים, מעדנים מזן אל זן, כשמה שהוצג בבר המיועד לגברים היה שונה לחלוטין מזה שהונח בעזרת הנשים.
שלא לדבר על הסעודות עצמן, והכיבוד שהמתין בחדרים. כל התמונות המוכרות לנו מהארועים והדינרים המפוארים המיועדים לנגידים המוגדרים כ'תומכי התורה', התממשו להן ב'שבת דרשו' אם כי בהבדל אחד: במקרה זה האורחים לא היו אלא לומדי התורה, שניכר היה כי הנהלת 'דרשו' אינה חוסכת בכל השקעה כלפיהם והיא מבקשת להרעיף עליהם עוד ועוד, ככל שרק אפשר.
"המטרה היא לא רק לכבד את לומדי התורה", הבהיר בדרשתו נשיא 'דרשו', ר' דוד הופשטטר, שביטא את הרוח המניעה את הארגון: "המטרה היא לייקר אותם ולהראות לציבור כולו כי המחנה הזה של 'שבט לוי', של העוסקים בתורה, הוא השבט המובחר ביותר. אמנם יש את המחזיקים, התומכים, כל אלו שיש להם נגיעה בתורה וזכותם רבה מאד. אך אלו שזכו ויש להם חלק בתורה? הרי ככל שנכבד ונוקיר אותם לא נוכל לתת להם את המגיע להם…"
אך למרות שאכן אי אפשר, ובעצם 'כל חפציך לא ישוו בה', ניכר היה שמארגני השבת יצאו מגדרם בכדי לספק לאורחים את המירב. ואם דיברנו על הפן הגשמי, הרי שהוא החוויר לעומת הפן הרוחני. במהלך השבת שסדריה תוכננו היטב והתוכנית בוצעה כמובן בדייקנות אמריקאית טיפוסית, לא היה ולו רגע דל. שיעור רדף שיעור, דרשה רדפה דרשה. השיעורים התקיימו בצפיפות בשעות אחה"צ של ערב השבת, נמשכו עד רגע לפני קבלת השבת (אז התקיים שו"ת עם הגאון רבי ראובן פיינשטיין שליט"א, שהמיקרופון היה אחוז בידיו עד רגעים לפני כניסת השבת, אם כי השיחה נמשכה גם אחרי כניסתה – ללא המקרופון), בין התפילות, בסעודות, בין התפילות לסעודות, קודם שחרית ואחרי מוסף ולפני מנחה. שיעורים לגברים ודרשות לנשים. דרשות מראשי הישיבות הליטאיות ו'שמועסן' מהמשגיחים החסידיים.
והלומדים? הם נעו בתזזיתיות משיעור לשיעור כדבורים המלקטים צוף מפרחים, עושים מאמצים עילאיים שלא להחמיץ ולו שיעור ודרשה אחת. נכנסו לשיעור אחד, ומיד לכשהסתיים מיהרו אל הבא אחריו. שאבו מלוא חופניים מהטוב שהורעף עליהם, כשהם מבקשים לנצל כל שניה, כל רגע. "ההרגשה היא כמו בישיבה" התמוגג אחד האברכים שסיפר כי "משבת כזו של 'חיזוק' אני אכן שואב חיזוק עד השבת הבאה"…
והיו את התפילות. הן התקיימו באהל ענק שהוסב לבית כנסת מפואר, שם התפללו קרוב לאלף האורחים במניין אחד ובנוסח אחד. אגב, הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, ניתן היה להבחין שהרוב המוחלט בהיכל היו חובשי שטריימלך – מה שלימד על כך שארגון 'דרשו' חדר ובעוצמה למרכזים החסידיים. וכאשר אך פתח בעל התפילה, ר' אייזיק האניג – אף הוא מלומדי 'דרשו' הוותיקים – ב'לכו נרננה' בקולו הערב, הגבוה והמתוק, כשהוא מלווה במקהלת 'שירה' הידועה, נעו אמות הסיפים. ניתן היה לחוש את ה'וקראת לשבת עונג' בעליל.
אך עם כל הכבוד, השיא היה בעת הסעודות.
רגעי מבחן
די צפוף היה באולם, בו הסבנו כתף לצד כתף בשלוש סעודות בלתי נשכחות, שהותירו אחריהן טעם עוצמתי שמיאן להתפוגג, והכוונה אינה בהיבט הקולינרי, שאף הוא, בנסיבות אחרות, היה זוכה לסיקור נפרד. היו שם אברכים מסקווער ומסאטמאר, מגור בעלזא ומויזניץ, צעירים ומבוגרים, אברכי כולל בעיקר אך גם 'בעלי בתים' רבים, שהסבו יחדיו לסעודתא דמהימנותא, בה נתנו דרור לעליצות ששפעה מהם וגלשה מליבותיהם. במהלכן הם ביטאו את אותה שמחה זכה וטהורה, השמורה לאלו שזוכים ליטול חלק ולהגיע למעלות גבוהות בהבנת התורה ובזכירתה, אלו שרכשו בעמל ויש להם קניין משלהם בתורה.
הסעודות פתחו צוהר לעולמם הפנימי של אברכי 'דרשו', שבין לבין, בין דרשת הדיין החסידי מטורונטו לבין משאו של ראש הישיבה מליקווד, היו כמה מהם שניגשו אל הדוכן. אחד מהם, אברך סקווראי צעיר ותוסס, שיתף את הציבור בסיפורו האישי. הוא שהה לאחרונה לצד מיטתו של בנו שהיה מאושפז באותה העת בבית החולים. השעות נקפו, המחוגים רצו, אך הוא ובני ביתו היו מוטרדים בבעיה אחת: מחר ישנו מבחן…
עבור הנוכחים המילה 'מבחן' משמשת כשם קוד, ולא במובן הרגיל של המילה. כי זאת יש לדעת: ה'מבחן' הינו הציר סביבו סובבים חייהם של אברכי 'דרשו'. אחת לחודש מגיע הרגע שבו עומדות הידיעות למבחן, כשלא חסרונה של המילגה הוא המאיים, אלא העובדה שהציון מציב מראה ומשקף את רמת היגיעה. זהו הרגע שבו מגלה הלומד האם אכן הדפים שנלמדו הם בגדר של 'מונח בכיסיה' או לא. משכך, ברור שאת יום המבחן אי אפשר להחמיץ, יהיה מה שיהיה. "לפי הלוח של מבחני 'דרשו' אנו קובעים מתי יערכו חתונות הילדים, מתי יסעו ומתי יחנו", משתף אותנו אחד הלומדים, ברצותו להסביר את משמעות המילה 'מבחן' לכל אחד מלומדי 'דרשו'.
"ואני", מוסיף ומספר אותו אברך, "נמצא בבית חולים כשמחר יש מבחן". למחרת נכנס הילד לניתוח. לא מסובך אמנם, אך בכל זאת – ניתוח. בלילה שלפני שקד האב על הגמרא לצד מיטת הילד, ובבוקר הגיעה האם והורתה לבעלה: אתה הולך הביתה. אמנם יש ניתוח, אך יש גם מבחן.
"לא נותרה לי ברירה. הגעתי הביתה השכם בבוקר, חזרתי שוב על החומר וניגשתי למבחן. שכחתי מהילד, מהניתוח, וצללתי לסוגיות. סיימתי עם המבחן ושעטתי לבית החולים, שם התעורר הילד לאחר שב"ה הכל עבר בהצלחה. לאחר כמה ימים הגיעו התוצאות שלימדו שאמנם קיבלתי ציון נמוך מהרגיל, אך בכל זאת – עברתי. מעולם לא שמחתי כל כך הרבה מציון כל כך נמוך…" (באנגלית, מה לעשות, הביטוי נשמע מוצלח יותר).
בשלב מסויים כבר לא יכלו המסובים להמשיך ולשבת, והרגליים התנשאו להם בריקוד. היה זה ריקוד שבו ניתן שבח והודיה לנותן השבת, אך בד בבד לנותן התורה. דקות ארוכות מאד שוררו שם 'ישמחו במלכותך' אך גם 'כי הם חיינו'. והאמת היא שהיינו הך: היתה זו שבת של תורה, כשרק אלו שאכן מגיעים לרמות גבוהות בידיעת התורה זוכים לטעום את טעמה של השבת.