"כי אותך ראיתי צדיק לפני" (ז', א')
זכיתי להיכנס כמה פעמים אל האי גאון וצדיק רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצוק"ל – הנודע בשם 'הסטייפלער', ואני רוצה לספר סיפור שאירע עמי.
ידוע, שאת ספריו 'קהילות יעקב' לא מכרו בחנויות הספרים – אם מישהו רצה לקנות את ספריו היה עליו לטרוח ולרדת אליו לבית ולקנות ממנו. היות ומרן הסטייפלער זצוק"ל לא שמע היטב ל"ע, לכן מי שרצה לומר לו משהו היה צריך לרשום על גבי גליון את מבוקשו, והוא עיין בכתב וענה לו תשובה. וכמו כן, מי שרצה לקנות ספרים ממנו היה צריך לכתוב על הפתק איזה ספרים בדיוק הוא רוצה, ואז היה נותן לו את הספרים.
פעם אחת בהיותי בארץ־ישראל הלכתי אל הסטייפלער זצוק"ל במוצאי יום הקדוש. הסטייפלער ישב ואמר תהילים בשמחה גדולה ובהתרגשות (מנהג צדיקים קדמונים). כתבתי על פתק רשימה של ספרים שחפצתי לקנות אצלו והגשתי לו את הרשימה.
הסטייפלער זצוק"ל עיין בפתק שמסרתי לו, ואמר לי: "אני נוהג שלא לעסוק עם מעות בעודי לבוש בבגדי שבת, מחשש שמא אשכח ואכניס את המעות לתוך בגדי השבת והם ישארו שם עד השבת הבאה…", ולכן הוא לא יכול למכור לי את הספרים. כתבתי לו בחזרה על הפתק, שאני לוקח אחריות שלא יכניס את הכסף לתוך בגדי השבת. חזר הסטייפלער ושאלני אם אני יכול לחזור ולהיכנס אליו למחרת, וכתבתי לו בחזרה שלמחרת אני נוסע לאמריקה ואינני יכול.
אז הרהר הסטייפלער כמה רגעים, ואח"כ קם ממקומו ואמר לי שהוא כבר חוזר, והוא יצא.
נשארתי בחדרו לבד, אני ממתין חמש דקות, עשר דקות, חמש־עשרה דקות – עד שלבסוף נכנס הסטייפלער לחדר.
מה מאוד נדהמתי לראותו לבוש בבגדי חול! – הסטייפלער זצוק"ל יצא והחליף את כל בגדיו – מראשו ועד כף רגלו! הוא לבש את הטלית קטן של ימות החול וכו', ואפילו את הכיפה שעל ראשו הוא החליף! ורק אז לקח ממני הסטייפלער זצוק"ל את המעות והכניסם מיד במגירה שבשולחנו…
מספרים, שהגה"צ רבי זונדל קרויזר זצ"ל, מפארי וחשובי יקירי קרתא דשופריא, היה נוהג כל השנים להתפלל תפילת שחרית כוותיקין, ומעולם לא איחר להתפלל. לעת זקנותו נפל פעם בדרכו לתפילת ותיקין, ועד שהתפנו להקימו ולעזור לו להסתדר, ועד שחזר לאיתנו, לקח זמן־מה וכבר היתה השעה קרובה לתפילת ותיקין… נענה אחד ואמר לו "עדיין אפשר להספיק (אניאגן) להתפלל ותיקין"; אמר לו רבי זונדל "אניאגן דאס דאווענען – דאס נישט!" (להספיק התפילה – זה אינני רוצה)…
מיתאמרא משמיה דהרה"ק ה'אמרי אמת' מגור זי"ע, פעם אחת היה שווער [חותן] שהיו לו שני חתנים, והם היו אוכלים אצלו 'קעסט'. בימים קדומים היה נהוג שהחתנים היו מגיעים לשווער שלהם לאכול את סעודת הערב, וכך נהגו שני חתניו – הם היו באים מדי לילה לאכול אצלו את הסעודה. ברם חתן אחד היה אוכל רק בשרי וחתן אחד היה אוכל רק חלבי, ולכן אכלו כל אחד על שולחן אחר, כפי המבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' פ"ח ס"ב), שאסור לאכול על שולחן אחד שני אנשים אשר זה אוכל חלב וזה בשר, מחשש שמא יאכלו אחד מהשני ויעברו על איסור בשר בחלב.
לאחר זמן פשט החותן את הרגל רח"ל, ונעשה יורד, ומני אז לא היתה לו האפשרות ליתן להם בשר וחלב כבתחילה ורק נתן להם לחם ומים.
יום אחד הבחין החותן שחתניו עדיין יושבים כל אחד על שולחן אחר כשהם סועדים יחד, או אז נפנה ואמר להם: "בשלמא עד עתה כאשר כל אחד אכל משהו אחר – זה בשר וזה חלב – הבנתי למה כל אחד ישב אצל שולחן אחר, כדי שלא להיכשל באכילת בשר בחלב, לא כן עתה כאשר שניכם אוכלים אותו לחם ומים, למה לכם לשבת אצל שולחן אחר ולא אצל שולחן אחד…".
אמר ה'אמרי אמת': בדורות שעברו היו שרפי מעלה בעלי מדרגה יהודים מרוממים, וממילא כאשר אחד הגדולים חלק על חברו – או כת אחת נחלקה על כת אחרת – היה זה על יסודות בעבודת ה' ועניינים נשגבים; משא"כ עתה בדור השפל, כולם עושים אותו דבר – לומדים קצת ומתפללים קצת – א"כ אויף וואס קריגט מען זיך? (על מה חולקים האחד עם השני)…
סיפר לי ידידי, ש"ב הרה"ח ר' שלום מיכל אורגל שליט"א, יד ימינו של כ"ק מרן הרה"ק מטאהש זי"ע, שבכל ליל שבת קודש בעת עריכת השולחן היה יושב מימין הרבי חתנו הגדול יבלחט"א ה"ה כ"ק אדמו"ר מהאדאס שליט"א.
והנה באחת השבתות הופיע בקרית טאהש אדם מכובד אחד – א שיינער איד – והגיע לבית המדרש עוד בטרם עריכת השולחן, ומיד ניגש אל ראש השולחן והתיישב במקום המועד לחתנו של הרבי – בצד ימין של הרבי – בלי שיכבדוהו. הגבאים נכנסו לבית המדרש וראו את האיש הזה יושב במקום המיוחד לאדמו"ר מהאדאס וחשכו עיניהם, ועמדו אובדי עצות מבלי לדעת מה לעשות – שכן מצד אחד לא רצו לבייש את האיש הזה לומר לו שיקום ממקומו ולפנות את המקום לכבוד חתנו של הרבי; ומאידך גיסא, איך שייך להניח אותו להישאר לשבת שם, הלוא חתנו של הרבי יותר מכובד, יותר חשוב ויותר מבוגר מאותו יהודי, ובפרט שהוא חתנו של הרבי, ולכן החליטו לא לומר כלום בנידון ושב ואל תעשה עדיף, ומוטב להשאיר את המצב על מתכונתו כמו שהוא ולהמתין לראות כיצד ייפול דבר.
והנה, כשנכנס הרבי לביהמ"ד תפס על אתר את שאירע שם, ומיד ציווה לקרוא אליו את הגבאי – עוד טרם שהתחיל לשיר 'שלום עליכם' – ואמר לו שיילך לבית חתנו תיכף ומיד ויגיד לחתנו שהוא מאוד צרוד בקולו, הייזעריג, ואינו יכול לקרות בתפילת שחרית בתורה – כידוע שהרבי היה קורא מדי שבת בשבתו בתורה ולא הפסיד מעולם לקרוא בתורה – "ואמור לו בשמי שביקשתי שישאר בביתו ויכין את עצמו לקרוא למחר בתורה…".
וכך, בתושייתו המרובה של הרבי הכל על מקומו בא בשלום…
סיפר לי גיסי הרה"ג ר' אלכסנדר בלויא שליט"א, ראש ישיבת סקווירא וטאהש במונטריאול, שלפני הרבה שנים התקשר כ"ק מרן הרה"ק מטאהש זי"ע לנגיד אחד באמצע הלילה, ואמר לו שהוא נצרך לסכום כסף גדול באופן דחוף ביותר, והנגיד הגיב ואמר לרבי: "רבי, אני כבר באמצע השינה"… אמר לו הרבי: "אינך צריך לדאוג, תכתוב צ'ק מיד ותשאיר את זה בתיבת הדואר שלך ואתה יכול לחזור לישון, ואני אשלח כבר שליח לקחת את הצ'ק ממך"…
הנגיד שמע את דברי הרבי ואמר לרבי: "בסדר, אני אעשה את זה לרבי".
אח"כ שאל הנגיד את הרבי: "מה עוד אני יכול לעשות לרבי?", אמר לו הרבי: "עכשיו תרים את ידיך למעלה ותאמר לריבונו של עולם – 'איך האב נאך גארנישט געטאן פאר דיר'… (אני לא עשיתי כלום עבורך)".
סיפר איש אחד, שפעם עשה לו מרן הרה"ק מטאהש זי"ע טובה גדולה, והיהודי נכנס אצל הרבי להודות לו על כך ואמר לו: "אני מודה לרבי מאוד מאוד על הטובה הגדולה שעשה עבורי, והנני אומר לו יישר כוח מכל הלב". נענה הרבי ואמר לו: "לא לי אתה צריך להודות, כי אם לקב"ה!".
כששמע האיש את דברי הרבי, נענה ואמר לרבי: "הרבי מלמד אותנו דרך חדשה – ומהיום, כשאחד יעשה טובה לשני יתעלם השני ממנו לגמרי ויאמר לו 'איך האב מיט דיר גארנישט איינגעלייגט', לא אתה עשית לי טובה אלא הקב"ה'"…
אמר לו הרבי: "לא הבנת את כוונתי, לא נתכוונתי לומר שאין צריכים להודות לזה שעשה לך את הטובה; אלא כוונתי היתה, שצריכים לומר לזה שעשה לך את הטובה: אני מודה לקב"ה על ששלח אלי יהודי כזה, ואני מבקש מהקב"ה שישלח לו הצלחה בכל מעשיו וייתן לו אריכות ימים".
מיד כששמע האיש את דברי הרבי נתרגש עד למאוד, ותפס את הרבי בידו ואמר: "ריבונו של עולם – ייש"כ ייש"כ מעומק הלב שנתת לנו רבי כזה! ואני מבקש ממך ה' הטוב, שתיתן לרבי כוח ובריאות ואריכות ימים וינהלנו לקראת משיח צדקנו במהרה בימינו"…
(מתוך 'נועם שיח', מכון אפיריון לשלמה)