יום רביעי ד' באלול תשע"ט
מי שהתענה בראש חודש – כיצד יכפר על כך?
כפי שלמדנו, אסור להתענות בראש חודש; ויש מהראשונים שכתבו שהאיסור הוא מדרבנן, ויש אומרים שלדעת הרמב"ם האיסור הוא מדאורייתא, על פי הכתוב: "וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם", דהיינו שהקישה תורה את ראשי החודשים למועדים, שהם שלוש הרגלים וראש השנה, שבהם איסור התענית הוא מדאורייתא, (וראה במקורות); אך יש אומרים שאף לדעת הרמב"ם האיסור הוא מדרבנן. ויש מהאחרונים שהכריעו להלכה שהאיסור הוא מדרבנן.
ומי שקיבל על עצמו להתענות בראש חודש, קבלתו אינה חלה; אך אם נדר שלא לאכול בראש חודש – נדרו חל, אלא עליו להתירו לפני ראש חודש. ואם לא התירו, עליו להתענות, ולאחר מכן יתענה תענית נוספת כדי לכפר על שהתענה בראש חודש. וכך הדין גם אם נשבע שלא להתענות, באופן שהשבועה חלה (ראה להלן).
[שו"ע תיח, ד-ה, ומשנ"ב יב ו־יד; ביאורים ומוספים דרשו, 12, וראה שם, 13]
הנשבע לעבור על איסור דאורייתא – האם שבועתו חלה?
הנשבע לעבור על מצוה דאורייתא, בין מצות עשה ובין מצות לא תעשה –שבועתו אינה חלה, כיון ששבועה היא איסור 'גברא', דהיינו שהיא אוסרת, או מחייבת, את האדם עצמו בעשיית המעשה שעליו נשבע; ומאחר והאדם עצמו כבר מחויב, או אסור, בעשיית המעשה, אין כוח בשבועה לחול. אולם, אם נשבע ב'כולל', דהיינו שכלל בלשון שבועתו דבר הרשות עם דבר מצוה – השבועה חלה אף על המצוה.
במה דברים אמורים? במצוה המפורשת בתורה, אבל במצוה שאינה מפורשת בתורה, אלא חכמינו ז"ל למדוה ב'מידות' שהתורה נדרשת בהן; וכן במצוה דרבנן – השבועה חלה אף כשנשבע על המצוה לבדהּ.
ונדר, חל אף על מצוה דאורייתא, כיון שנדר הוא איסור 'חפצא', כלומר, הוא אוסר חפץ מסוים על האדם, ואין מחייבים את האדם לקיים את המצוה בחפץ שנאסר עליו.
ובכל מקרה שבו השבועה או הנדר חלים על דבר מצוה, דאורייתא או דרבנן – חובה להתירם.
[שוע תיח, ג-ד, ומשנ"ב ח-יב; ביאורים ומוספים דרשו, 10, וראה שם, 9; וראה ש"ך יו"ד רלט, כ, ובהגר"א יח]
באיזה אופן ראוי לכבד את ראש חודש שחל בשבת?
מצוה להרבות בסעודה בראש חודש, ומצוה זו מוטלת בין על האנשים ובין על הנשים. וכשיש שני ימים של ראש חודש, יש להרבות בסעודה בשניהם. ונחלקו הפוסקים אם יש לקיים מצוה זו דווקא ביום, או שניתן לקיימה אף בלילה. ורצוי לאכול סעודת פת; ויש שנהגו לשתות יין.
וראוי להוסיף לכבוד ראש חודש מאכל שאינו נאכל בדרך כלל בימות החול. וכן בשבת שחל בה ראש חודש, ראוי להוסיף מאכל מסוים שאינו נאכל ביֶתֶר השבתות. ואם לא הוסיף מאכל בסעודות השבת, יש להוסיפו בסעודת מלוה מלכה.
וההוצאות לצורך סעודת ראש חודש, הן כהוצאות שבת ויום טוב, שאינן בכלל ההוצאות שנקצבים לאדם בראש השנה, אלא כפי מה שמוציא עליהן – יוסיפו לו על הנקצב עבורו, אם מעט ואם הרבה.
[שו"ע תיט, א, משנ"ב א-ב, ושעה"צ א ו־ה; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 2 ו־4]