יום שני א' בתשרי תש"פ
מדוע לא מספיק להפקיר את החמץ וצריך גם להוציאו מרשותו?
מצוה מן התורה על כל אדם להוציא כל חמץ מרשותו לפני הפסח. ומן התורה, ניתן לקיים את המצוה באחד משני אופנים: א. הוצאת החמץ בפועל אל מחוץ לרשותו, או שריפתו, וכדומה. ב. 'ביטול' החמץ בלבו, והפקרתו, ללא הוצאתו מרשותו.
אולם, חכמינו ז"ל חששו שאם יקיים את המצוה רק על ידי הוצאת החמץ מרשותו, שמא לא יבדוק כראוי, ויעבור באיסור על החמץ שיישאר ברשותו. ומאידך, אם אך יבטל ויפקיר את החמץ, ללא הוצאתו מרשותו, יתכן שלא יבטלו בלב שלם, שהרי לפעמים יש לאדם כמויות גדולות של חמץ, ואף שבפיו יאמר שהחמץ בטֵל ומופקר, לבו לא יהיה שלם עם פיו, ואם כן, יעבור באיסור על החמץ שברשותו; ועוד, מתוך שרגילים לאכול חמץ במשך כל השנה, אם יהיה חמץ ברשותו, ישכח ויאכל ממנו בפסח.
ומפני כל החששות האמורים, תיקנו חכמים שכל אדם יקיים את שני האופנים: יוציא את החמץ מרשותו, ואף יבדוק בחורים ובסדקים שבכל מקום שמכניסים בו חמץ לפעמים, אם יש בהם חמץ, כדי להוציא את כל החמץ מרשותו; ולאחר הבדיקה יבטל את החמץ בלבו ויפקירו בפיו.
[שו"ע תלא, א, ומשנ"ב ב ו־ד; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 5]
האם ניתן לערוך בדיקת חמץ לאור פנס?
כאמוּר, חכמינו ז"ל תיקנו שכל אדם יבדוק בחורים ובסדקים, בכל מקום שמכניסים בו חמץ לפעמים, כדי להוציא את כל החמץ מרשותו. ומכיון שאור היום אינו ראוי לבדיקה זו, ונצרך עבורה אור הנר, ואור הנר מאיר טוב יותר בלילה מביום; ועוד, שבלילה בני אדם מצויים בבתיהם – קבעו חכמים שהבדיקה תֵּעשה בלילה, בליל ארבעה עשר בניסן.
ונחלקו פוסקי זמננו בנוגע לבדיקה לאור פנס חשמלי: יש שמתירים לבדוק לאורו אף בברכה; ויש אומרים שלכתחילה אין לשנות מתקנת חז"ל לבדוק לאור הנר, אך אם אינו יכול, כגון שחושש לדליקה, יבדוק לאור הפנס. ויש אומרים שאין לברך על בדיקה לאור הפנס; ויש אומרים שאין לבדוק כלל לאור הפנס. ואין צורך לכבות את אור החשמל שבבית לפני בדיקת החמץ.
ויש להתחיל את הבדיקה מיד לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא יתרשל בדבר, ולא ישכח לבדוק; ולדעת הרמ"א ופוסקים נוספים, חכמינו ז"ל קבעו את עיקר זמן הבדיקה לתחילת הלילה. ומי שאינו יכול לבדוק כי אם בסוף הלילה, עדיף שימנה שליח לבדוק בתחילת הלילה. ויש אומרים שהנוהגים להחמיר כשיטת רבנו תם בענין צאת הכוכבים, לא יחמירו כן בנוגע לבדיקת חמץ.
[שו"ע תלא, א, ומשנ"ב א ו־ג; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 2 ו־6]
הנס בשבת הגדול – בעקבות שמירת השבתות שלפניה...
השבת שלפני פסח נקראת 'שבת הגדול'. ורבותינו כתבו טעמים רבים לדבר. והטעם המפורסם ביותר הוא, שהיא נקראת כן לזכר הנס שהיה בשבת שלפני יציאת מצרים, שבאותה שנה חל בי' בניסן, אשר כל אחד מישראל לקח שה – כפי שהצטוו: "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת" – וקשרוֹ למיטה (בקשר שאינו 'של קיימא'). והמצרים שאלו לְמַה מיועד השה, והשיבו ישראל שהוא מיועד לשחיטה, והוסיפו ואמרו להם, שהקב"ה אמר לישראל, שכשם שהם ישחטו את אלילם של המצרים – שהוא השה – ויצלו אותו באש, כך ישחט הקב"ה את כוחם של המצרים בשמים, וישרוף אותו באש של 'נהר דינור', ולא היתה יכולת ביד המצרים לעשות להם מאומה.
ובדרך כלל, קובעים זכר לנס על פי התאריך ולא על פי היום בשבוע, אך השתלשלות הנס היתה בעיקר בגין השבת, כי מה שגרם למצרים לשאול על לקיחת השה, הוא – שראו את ישראל מטלטלים בעלי חיים בשבת, וקושרים אותם, ותמהו על כך שאינם שומרים את השבת כדרכם. ויש טעמים נוספים לקביעת הזכר לנס בשבת שלפני פסח, ולא בי' בניסן. ויש שנהגו לברך בשבת זו איש את רעהו: "שבת הגדול שלום ומבורך".
[שו"ע תל, א, ומשנ"ב א; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 2, 4 ו־5]