סיפר כ"ק האדמו"ר מסאדיגורה זצ"ל בעל 'עקבי אבירים':
בבית זקני הק' [ה'קדושת אהרן'] זי"ע הייתה משרתת, שבין כל צרכי הבית הייתה בין השאר גם תופרת הבית. היא הייתה בין השאר גם תופרת בגדים ומלבושים עבור רבנו ובני ביתו. ונוהג התופרות היה אז, שבשעת התפירה היו לובשות על האצבע 'אצבעון' ממתכת לבל ידקרו מהמחט בשעת העבודה.
פעם אחת הייתה המחט נעוצה בתוך הכרית המיוחדת לכך, וכשרצתה המשרתת להוציאה – נשברה המחט והקצה החד ננעץ בחזקה לתוך אצבעה, עד שהגיע לוורידי הדם המרכזיים. מפאת קוטן החוד הוא עבר עם זרם הדם לאזורים שונים בידה, ובכל פעם הרגישה דקירות נוראות במקום אחר. פעם באצבעות, פעם בזרוע, ופעם בכף היד וחוזר חלילה.
המשרתת המבוהלת רצה מיד לרופאים, אך ללא הועיל. הרופאים נלאו למצוא את חוד המחט, ואף שבימים ההם כבר החלו להשתמש בצילומי הרנטגן, בכל זאת לא עזר מאומה.
ברוב צרתה החליטה המשרתת להתייצב לפני רבנו, אולי ימצא לה מזור. כשבאה לרבנו אמר לה, שייקחו את אבן המגנט השואבת החזקה ביותר שיש להשיג, וברגע שתרגיש דקירה במקום כל שהוא – תניח מיד את אבן המגנט על אותו מקום, וכך תלך לרופא מיד כדי שיוציא לה את קצה המחט.
וכך הווי, מיד כשהרגישה דקירה הניחה באותו מקום את האבן כדי שלא ימשיך החוד להתרוצץ בידה, וכך באה אל הרופא, ואכן הרופא הצליח להוציא את קצה המחט מידה.
מעשה זה עורר אז רעש גדול בעולם הרפואה, ורבנו התפרסם אז בין הרופאים הגדולים בתור 'וונדער רבינר' – הרבי המופלא. והרופאים החליטו לאמץ את השיטה הזאת ולהשתמש בה כשיקרו מקרים שכאלה.
והוסיף רבנו לבאר לאחר מעשה זה, שאבן המגנט הוא משל לכנסת ישראל שצריכה להימשך להקב"ה כמו מגנט, וזהו הפירוש "משכני אחריך נרוצה".
(מתוך מאמרו של הרב יוסף מאיר האס ב'המבשר תורני' סוכות תשע"ג)