היו אלה ימים בהם התעניינתי בדירה מסויימת בגבעה ב' ברכסים. מאד רצינו את הדירה, אך קשיים משפטיים מנעו את סיום העסקה. עמדתי כחודש לפני סיום חוזה השכירות של הדירה בה התגוררתי, ובעל הדירה ביקש לשמוע אם כוונתי להישאר בדירה עוד שנה אם לאו, כי יש לו מאן דהו שמעוניין בדירה.
מהדירה המבוקשת על ידי, עלו הדי צעקות היורשים, כשכל אחד אוחז במחצית הדירה ואומר כולה שלי, ולא היה נראה כיצד הסאגה הזאת הולכת להיפתר, ובוודאי לא בטווח של חודש, עד סיום חוזה השכירות.
בדירה הנוכחית איני נשאר, זאת ידעתי, שהרי לא עניתי לבעל הבית כל תשובה באשר לכוונתי, והוא מצידו מציע את הדירה לכל המעוניין, ויש אחד כזה, ואם כן לכאורה אני צריך להתחיל לארוז את חפצי לקראת מעבר דירה. אך אין לי לאן, חשבתי ביאוש, מה אעשה?
תוך כדי כך אני נזכר בדודי היקר שהיה מעלה אל שולחנו של מרן הקה"י גם שאלות בכגון דא, איזה מקרר לקנות, והיכן כדאי לקנות דירה, וכו'. עליתי למרן דכאן, הלא הוא מרן המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצוק"ל, והנחתי את שאלתי, ממש כפי שהונחו הדברים לפניכם – הקוראים.
המשגיח חשב זמן מה, והבליח שתי מילים מפיו: "אל תארוז". ככה, חד וחלק. אבל יש חוזה, אין לי דירה חילופית? "אל תארוז!" הדהדו המילים בראשי. ולא ארזתי.
הגיע סופו של החודש המדובר, ועולמי נוהג כמנהגי, והנה בעל הבית על הקו. לבי נפל בקרבי, מה אני עונה לו?
"אל תהיה לחוץ", הוא משמיע באזני, "השוכר ביטל את החוזה, אתה יכול להישאר בדירה"…
אמונת חכמים, כבר אמרנו? אך גם צדקת חכמים מצאתי כאן. כי למפרע התברר לי, שהמשגיח פנה לאחר פגישתי עמו למי שעומד בראש מוסד שמכר באותו הזמן ע"פ קריטריונים מיוחדים למשפחות גדולות את דירותיו באיזור בו התגוררתי, וביקש ממנו להכניסנו ברשימת המועמדים למרות הקריטריונים…
('משנתה של תורה' וארא תשע"ט)