בימי חייו של מרן, כשהיו שואלים אותי 'תספר איזה סיפור על מרן', הייתי חושב בלבי: 'אין לי סיפורים, יש לי רק סיפור אחד ארוך, לומד ולומד ולומד'… כי זה מה שראינו וזה מה שהרגשנו כל הזמן. "התורה משוש חיינו", וזה "כל החיים".
ואמנם בימות השבוע היה פחות מצוי לראות את מרן יושב "לבד" עם הגמרא וחוזר מסכתות שעות רבות, היות והיו לו את השיעורים בישיבות הקדושות, שיעורים יומיים ושיעורים כלליים, ובבית בשעות לא שעות למד קדשים עם קבוצת האברכים, ובנוסף לזה עשיית "חסד" עם הציבור בעצה ותושיה – אך בלילות שבת קודש, ובפרט בימי החורף, היינו מוצאים את מרן יושב בבתי מדרשות עם הסטנדר והגמרא ומתנגן עם הניגון הערב שעות רבות, אשרי עין ראתה.
אני נזכר באחד מלילי שבת קודש החורפיים (פרשת שמות תשמ"ז), שכבה האור בישיבתו הק' "גאון יעקב", והיה חסר לי להשלים משהו, ונכנסתי לכמה רגעים לבית הכנסת "ירחי כלה" שהייתה שם מנורה שדלקה על מצבר כל הלילה. והנה, מול עיני אני רואה את רבינו הגדול זיע"א, יושב בשולחן מתחת המנורה, ולומד עם מתיקות נפלאה כזו שאין כמותה, ומי רואה מחזה אלוקים כזה ואינו נשאר לחזות בנועם ד', והתיישבתי בצד ליהנות מגן עדן עם נועם השבת בחדא מחתא. וכך ישב לו רבינו מהשעה שתים עשרה בערך עד סביבות השעה שלוש! ואז קם ונעמד על מקום החזן, והחל לומר תהלים כחצי שעה. אחר כך הלך לביתו, ובעוד כשעתיים כבר היה בדרך לשחרית. מחזה הוד שאינו עוזב אותי כל הזמן, אשרינו שזכינו. (בדרך כלל, היה בא ללמוד שם, או בכולל פוניבז', בשעות יותר מאוחרות קצת, באזור השעה שתיים-שלוש בקומו לתפילה, אך הפעם הקדים לפני כן).
וסיפר לי שפעם אחת ישב בכולל פוניבז' ולמד, ופתאום שומע שנדלקו המזגנים, ונשאר בבית מדרש וחשש לצאת עד שבאו אחרים ופתחו את הדלת, כי חשש שעל ידי פתיחת הדלת נכנס חום, וזה גורם להפעיל את המזגנים. ובשנים אחר כך ראיתי שהיה מעמיד שעון מעורר (מיוחד לשבת קודש, עם קפיץ בלי בטריה), לשעה אחת בלילה בערך, והיה הולך ללמוד בבית המדרש יוצאי פוניבז' מול ביתו, וחיכתה לו גמרא זבחים שביקשני להניח שם מערב שב"ק, והיה יושב לבד בבית מדרש שעות על גבי שעות בהתמדה נפלאה ולומד, ולא רצה להתקין גנרטור בבית מפני מראית העין, עד השנים המאוחרות יותר שלא הייתה ברירה.
לפני שנים, בתחילת שנות ישיבתו הק' 'ארחות תורה', ביקש המשגיח הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א ממרן, לקבוע לימוד עם אחד מהמיוחדים שבחבורה. חשב מרן ואמר: הזמן היחידי שאני יכול, זה בליל שב"ק, ואם הוא יכול לבוא בשעה אחת וחצי זה טוב… הכלל הוא שלא ראינו אצלו עונג יותר גדול מלשבת ליד הגמרא וללמוד.
אפשר להאריך ולהאריך עם מעשים אין ספור בהתמדתו ומתיקותו בלימוד התורה, שהקרינה לכולם, אך יכלה הגיליון והם לא יכלו. כל הזמן היה עושה תחבולות כדי שלא יפריעו לו ללמוד (ויותר מדויק: שיפריעו לו מה שפחות…). ולמשל, במסעותיו לארצות הנכר, כשהיה חוזר בלילה מאירועי היום, היה ממהר ללכת לישון, כי ידע שכשהוא ישן לא יפריעו לו, ואחרי שכולם כבר ישנו היה קם ללמוד. וכמה שניסיתי כל פעם לקום לזמן שהיה מתחיל ללמוד, לא הצלחתי, כי תמיד היה מקדים מאד לקום.
כ"ק האדמו"ר מנובומינסק שליט"א, שאירח את רבינו בביתו לילה או שניים באחד המסעות, והרגיש אחריות שלא יפריעו לרבינו, דאג בלילה אחרי כנס ענק שהיה בברוקלין, שילך רבינו לנוח, וחישב בדעתו להיות ער גם לפנות בוקר מתי שרבינו מתעורר כדי לדאוג לו. והנה הוא קם בשעה מוקדמת, והיה בטוח שמרן נח עדיין, וכשהציץ בעד הדלת עמד משתומם כשרואה שמרן יושב ולומד וכבר שרוי עמוק בתוך תוככי הסוגיא.
וכן כשקיבל קהל בביתו, היה משתדל שילך מה שיותר מהר, ובתחילה היה נשאר לעמוד ליד דלת הכניסה לבית במשך כמה שעות, כי באופן זה היו אנשים ניגשים ושואלים ויוצאים. אחר כך כשנחלש וביקשו הרופא לקבל את הקהל בישיבה, אמר לי להוציא את כל הכיסאות מחדרו לפני שאנשים נכנסים, וסיפר שהרש"ש לא היו לו כסאות בחדר שלומד, כדי שאנשים לא יתעכבו בחדר, כי דרך בני אדם כשבאים ורואים כיסא מתיישבים וזה לוקח זמן, אבל כשנשארים לעמוד, שואלים את השאלה והולכים, וכהנה רבות. מי יתן והיינו זוכים עוד ועוד…
(פורסם בגיליון במה מס' 22)