"מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז')
יהודי מסויים שעוסק בקירוב רחוקים, הביא פעם קבוצת אנשים מקיבוץ להראות להם את בני ברק. הוא הראה להם את הישיבות, בתי הכנסת ועוד מקומות שונים, ובמהלך הסיור הכניסם לבית מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. הוא הראה להם את הבית ואת פשטותו, ובהמשך הכניסם לרבנו וסיפר לו מי הם, ולבסוף ביקש שיברך אותם.
אמר לו מרן זצ"ל: "אני לא מסכים לברך, הם לא ראוים לברכה. הם מחללי שבת ואיני יכול לברכם". הלה ניסה שוב ושוב, אך רבנו לא הסכים בשום אופן. לאחר כמה ימים שאל אותו יהודי את בני הקבוצה, מאיזו נקודה הם הכי התרשמו בבני ברק. אמרו כולם פה אחד, כי מה שהכי הפעים אותם, הייתה העובדה שרבנו לא הסכים לברכם! הם ראו שאפילו בדור חנפן ושקרן כל כך, שכל אחד מנסה לרמות את השני ולשקר עליו – כאן יש איש אמת שאינו חושש לומר מה דעתו האמתית עליהם בפניהם! זה היה הדבר שהכי התפעלו ממנו! אבל מיד ביקשו שידאג להם לאברך שילמד אותם כיצד לשמור שבת כראוי (ברכי נפשי, דברים עמ' קלג).
מעשה דומה לזה אירע לפני מספר שנים: לאחד המוסדות בא"י היה תורם נכבד – יהודי מסורתי שהיה תורם להם סכום גדול כל חודש. באחד הימים קרא הלה בעיתונות על רבנו, וביקש ממנהלי המוסדות, שרוצה הוא להיכנס ולראות אותו. הסכימו המנהלים ונסעו אתו לבית רבנו.
כשנכנס היהודי אל הבית, השפיל רבנו את עיניו לרצפה. סיפרו לו המנהלים שיש כאן יהודי שתורם הרבה כסף והוא רוצה ברכה, ורבנו, כשעיניו עדיין מושפלות שואל את היהודי – "האם אתה שומר שבת?". הלה החל לגמגם, ורבנו נפרד ממנו לשלום ולא הסכים לברכו.
כל הדרך חזור שתק הנדיב ושתקו המנהלים. הם הרגישו כי "נפלו לבוץ" והתחרטו על כך שבכלל הגיעו. אולם כשהגיעו למחוז חפצם פנה אליהם הנדיב ואמר להם: "תדעו לכם, האיש הזה שהיינו אצלו – הוא אוהב אותי באמת. יש כאלו שאוהבים את הכסף שלי, ולכן לא יעירו לי על דברים מסויימים וכדומה, כדי שלא יפסידו. אבל כאן זה אחרת…".
(כאיל תערוג)