הכותב מכתב בימי ספירת העומר ובראש המכתב כתב את יום הספירה, האם יצא יד"ח ספירת העומר?
נדון מעניין יש בפוסקים במי שספר ספירת העומר על ידי כתיבה, ונפק"מ עצומה למי שכתב מכתב בימי הספירה ובראש המכתב ציין ליום הספירה, האם יצא ידי חובה בזה ולא יוכל לספור אח"כ בברכה?
המשנה ברורה כתב (סי' מז ס"ק ד) לעניין ברכת התורה על כתיבת דברי תורה, שיש הסוברים [היא דעת השו"ע שם (ס"ג)] שכתיבה היא כדיבור כיון שיש בה מעשה, ויש הסוברים שהיא כהרהור, וסיים שם, שלמעשה יש להחמיר שכתיבה אינה אלא כהרהור. וכתב הערוך השולחן (כאן, ס"ט) בשם השערי תשובה (כאן, ס"ק א), שאפילו הסוברים שכתיבה היא כדיבור אין זה אלא במקום שמטרת הכתיבה היא לגלות מחשבת הלב, אבל במקום שהמצווה היא הדיבור כגון קריאת שמע או תפילה אין הכתיבה אלא כהרהור, ומשום כך הסופר ספירת העומר בכתיבה לא יצא כלל גם אם כיוון לשם מצוה, וחוזר וסופר בברכה [וראה בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' ל-לב) שמשמע לא כן].
הנוסע מארה"ב לארץ ישראל והתקצרה לו היממה האם יוכל לברך מיד כשנוחת?
ספק מעניין בחיוב ספירת העומר העלה בעל המקראי קודש (פסח ח"ב סי' סג אות ג), שהרי התורה אומרת "שבע שבתות תמימות תהינה" וצריך שיהיו ארבעים ותשע יממות תמימות, וא"כ יש לדון באחד הנוסע מארצות הברית לארץ ישראל והתקצרה לו היממה [בגלל הבדל השעות שבא"י הזמן מוקדם ב7 שעות קודם ארה"ב], ונחת בתחילת הלילה, האם יוכל לברך כבר בתחילת הלילה, שהרי זה כבר יום חדש, או שכיון שעדיין לא עברו עשרים וארבע שעות מהיום הקודם הרי שחסר כאן בזמן של יממה? ולמעשה נשאר בספק.
ודעת הגר"ש וואזנר (קובץ מבית לוי ח"ג עמ' לז אות ג) שהוא יכול לספור מיד בתחילת הלילה בארץ ישראל כיון שזה נחשב כבר כיום אחר.
ומי ששכח לספור יום אחד בארץ ישראל ונסע לארצות הברית ועדיין לא עבר שם אותו יום ששכח לספור, הסתפק בהערות הררי קודש על המקראי קודש (פסח ח"ב סי' סג הררי קודש הע' 2) האם נחשב שהפסיד יום זה, כיון שעברו עליו מתחילת הלילה הקודם למעלה מעשרים וארבע שעות, ודעת הגר"ש וואזנר (קובץ מבית לוי שם) שיספור שם את אותו יום בלא ברכה וימשיך לספור את שאר הימים בברכה.
המברך ספירת העומר עם בנו כדי לחנכו, האם יוכל לחזור ולברך בברכה?
אף שנפסק להלכה שמצוות צריכות כונה (סימן ס' סעיף ד), מכל מקום לענין ספירת העומר מבואר ברמ"א (סימן תפט ס"ג) שאם שמע מהשליח ציבור ברכת ספירת העומר וענה אמן וספר, אם לא התכון שלא לצאת ידי חובה, אינו יכול לחזור ולספור בברכה [שהיה מנהגם לצאת בברכה על ידי השליח ציבור ואחרי כן כל אחד מונה לעצמו], וכתב המשנ"ב (סי' תפט ס"ק יז) בשם המגן אברהם שהטעם שאפשר שלענין ברכה שיש בה שם שמים, צריך לחוש לדעה שמצות אינם צריכות כונה, ובשעה"צ (ס"ק כג) הביא טעם נוסף בשם האליה רבה שבמילתא דרבנן יש דעה הסוברת שבזה יש לפסוק להקל דמצות אין צריכות כוונה.
והסופר עם בנו ספירת העומר בברכה כדי לחנכו, ולא כיון שלא לצאת ידי הספירה, האם יכול לחזור ולספור בברכה, ונחשב כאילו כיון שלא לצאת, או שצריך כונה מפורשת שלא לצאת?
הביה"ל (סי' ס ס"ד ד"ה לצאת) כתב לענין מי שמברך ברכת המזון עם בנו כדי לחנכו, שלא נחשב כמכוין בפירוש שלא לצאת [ושלא כהט"ז (הובא במשנ"ב שם ס"ק ט) שסובר שהריהו כמכוין שלא לצאת], ואם לא אכל כדי שביעה שאין חיובו אלא מדרבנן, יתכן שיש לסמוך על דעת הרדב"ז שמצוות דרבנן אינן צריכות כוונה ואין לו לחזור ולברך. ובשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' עו אות א) כתב שהסופר עם בנו ספירת העומר כדי לחנכו שצריך לכוין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי המצוה, ואם ספר עם בנו בסתם [אף שהיה בדעתו לספור אח"כ כהלכה] יש לחוש שאינו יכול לחזור ולספור בברכה, ואם כוונתו גם לחנך את בנו וגם לצאת בזה ידי המצוה, כתב שם בשבט הלוי שיצא, על פי דברי המשנ"ב (סי' תקפט ס"ק טו וכן הוא בסי' ס ס"ק ט ובביה"ל הנ"ל) שאם מתכוין בעשית המצוה לשום איזה ענין וגם לצאת בה ידי המצוה יצא .