הרה"ג שמואל ברוך גנוט שליט"א
לפני אחד מ"בין הזמנים" ניגשתי בישיבה אל המשגיח הגה"צ גדליה אייזמן זצוק"ל, וביקשתי הדרכה לקראת "בין הזמנים". רבי גדליה הציע שאשב ואלמד, עוד לפני הנסיעה הביתה, הלכות כיבוד אב ואם, כיון שאלו ההלכות שעלי לקיים בשבועות הקרובים בבית הורי. "זאת מצוה חמורה מאד, מצות עשה מהתורה, וחייבים להתכונן אליה בלימוד ההלכות לאשורן", אמר המשגיח.
בפרשת יתרו נאמר "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". התורה הקדושה מצווה עלינו לכבד את הורינו והיא מוסיפה לנו ברכה וסגולה בטוחה לאריכות ימים בזכותה.
הגמרא בקידושין (ל,ב) אומרת שהשווה הכתוב כבוד ומורא אב ואם לכבודו ומוראו של הקב"ה. חז"ל כתבו דברים נשגבים על חיוב כבודם ומוראם של ההורים. ה"חינוך" כותב שהעובר על מצות כיבוד הורים ביטל מצות עשה. ועונשו גדול מאד, שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים ואמרו חז"ל "אם כבדתם" "למען יאריכון ימיך", ואם לאו "למען יקצרון". השולחן ערוך פוסק שהמבזה את אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה, הרי הוא בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר "ארור מקלה אביו ואמו", ויש לבית דין להכותו במכת מרדות ולהענישו. אף המבטל מורא אב ואם, כהיושב במקומם או סותר את דבריהם, כתב רבנו יונה בספרו שערי תשובה שהוא בכלל ארור ש"מקלה" היינו שמזלזל בכבודם ומפר את מוראם. ה"חרדים" כתב שאף המבזה את הוריו בליבו, שהם קלים ובזויים בעיניו, הוא בכלל ארור, וגם אם אינו מכבד אותם כראוי, ומקל מעט בכבודם, הרי הוא בארור. ואולם ישנם הסבורים שלדעת הרמב"ם, אין ארור אלא במבזה ממש את הוריו, ולא בביטול כבוד ומורא.
בתשובות הרשב"א (המיוחסות, רע"ב) מובא שהאדם צריך לגור במקומו של הוריו, כדי שיוכל לכבדם, אלא אם כן מחלו על כבודם או שהוא עזב את מקומם כדי לישא אשה, ללמוד תורה או לקיום מצוות אחרות, שלא יכול היה לקיימם במקומו. בזמננו קשה לכולם לרכוש דירות סמוך להורים, אך מובא בספרי ההלכה שאנו חייבים לבקר מידי פעם בפעם את הורינו, כדי לשמחם ולענגם במלוא חופנים נחת מאתנו ומהנכדים.
שמעתי פעם מאדם גדול שאמר, שלמרות שאל לו לאדם להתגאות ולספר לאחרים על הצלחותיו ומעלותיו, אך כשמשוחחים עם ההורים, מצוה לשמחם ולספר להם על הצלחותינו ומעלותינו, שלנו ושל ילדינו, כדי שייהנו ויתמוגגו מנחת.
ה"שדי חמד" כותב בשם ה"שאילת שלום", שחלק ממצות כיבוד אב ואם הוא לקרוא לבנים ולבנות על שם ההורים שנפטרו, ובקהילות הספרדים נהוג לקרוא לנכדים על שם הסבא והסבתא עוד בחייהם, כדי לשמחם. מנהג זה מובא כבר בשו"ת הרשב"ש (סימן רצ"א) ואנו למדים שהמנהג היה מקובל כבר בתקופת הראשונים.
אבא מתקשר ומבקש שנגיע ונסייע לו בבניית הסוכה. בהרכבת דלת או בלימוד משותף של סוגיה מסוימת, הצריכה אצלו בירור בחברותא. כתוב על כך בזוהר הקדוש, והובא ב"חרדים" וב"ראשית חכמה", שעלינו לעשות זאת מיד וללא עיכובים מיותרים. ההורים מבקשים שנבוא ונעזור להם? הבה ונעשה זאת מיד. ה"חרדים" מצטט מהמדרש רבה, שם מסופר על נפתלי, עליו נאמר "נפתלי איילה שלוחה", משום שהיה מכבד מאד את אביו. יעקב אבינו היה שולחו לשליחויות שונות ונפתלי הזדרז במיוחד ואץ רץ למלאות את מבוקשו של אביו, כאיילה שלוחה וקלת רגליים.
והנה הוראה נפלאה ממרן רבנו הגדול בעל "אבי עזרי" זצוק"ל (עי' בקונטרסי "הלכה כרבי אליעזר") בנים שאין דעת הוריהם נוחה ממנהגי חומרות וסייגים מסוימים, מתווכחים איתם על הנהגותיהם, ובאים לידי ריב ומדון, שבכל דבר שכתבו הפוסקים שבמקום הפסד מרובה יש להקל, אזי גם כן כאן יש להקל, מפני ש"ריב עם ההורים נחשב להפסד מרובה"…
לפני תקופה נפגשתי עם יהודי תלמיד חכם מבני עדות המזרח. לפתע נכנס לחדר בנו, שהגיע מהישיבה. הבן, בן ישיבה מכובדת וטובה, ניגש לאביו ומיד נישק את ידו, בהכנעה חיבה וכבוד. זה היה מחזה מרגש!!
הלכה פסוקה היא, שחייבים לעמוד בפני אב ואם, מלוא קומתנו. ה"חיי אדם" כותב שחייבים לעמוד בפניהם רק פעמיים ביום, שחרית וערבית (כפי שצריכים לקום בפני רבו המובהק) אך אם נמצאים הם בפני אנשים שלא ראוהו שכבר קם בפני אביו, עליו לעמוד שוב. וכותב ה"חיי אדם" שלדעת ה"מרדכי" חייב לעמוד בפני הוריו אפילו מאה פעמים ביום.
בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג רע"ו) כותב שבימינו לא נוהגים לקום בפני ההורים, בגלל שההורים מוחלים על כך ומעדיפים שהילדים לא יקומו בפניהם, כיון ש"הקימה לא נראית ככיבוד כל כך, אלא כעול, ואין ההורים רוצים בקימה כזו". אך כבר כתבו רבים מגדולי הפוסקים שאדרבא, התורה מחייבת שנקום בפני הורינו וצריך שיהיה לילדים יראה ודרך ארץ מהוריהם, וטובה היא לילדים לקיים מצוה מהתורה ולקום פעמיים ביום בפני הוריהם. ולכן הוסיפו שראוי שהאמא תחנך את הילדים, עוד בהיותם קטנטנים, לקום ממקומם כשאמא שבה הביתה, וכך ירכשו הילדים יראה וכבוד בפני הוריהם.
יסוד כבוד ההורים, כותב ה"חובות הלבבות" הוא מטעמי הכרת הטוב, שהביאונו לחיי העולם הזה ודאגו לרווחתנו, כמלאך הטופח על קדקודנו ואומר לנו "גדל".
רבבות אברכים נותנים את כל כולם, הון ודמים, תרתי משמע לילדיהם, כדי שיקימו בית נאמן בישראל, בקלות ובנינוחות כפי האפשר. הורים רבים כורעים תחת נטל החובות העצומים, שנלקחו רק משום שילדיהם ישבו בהשקט ובבטח, נהנים מפירות חובותיהם, פריסת התשלומים והמשכנתאות שנטלו על עצמם, ברוב אהבתם אותנו וכדי שנוכל לשקוד על דלתי תורה ללא דאגות. כולנו מוקירים ומכירים להם טובה, אך ביכולתנו גם לסייע להם ולהוכיח בפועל שאנו מכירים טובה.
לכל יהודי, גם לאברכים שחיים בצמצום וללא רכישת שום מותרות מיותרות, ישנם כספי מעשר כספים. ישנו נידון בהלכה כמה מכספי מעשר הכספים ניתן להפריש לבני משפחה קרובים. אך חלק מכספי המעשר בוודאי אפשר להעניק לקרובי משפחה הזקוקים לכך. והנה טוב יעשו הבנים והחתנים אם יתנו לפחות חלק מכספי מעשר הכספים שלהם להוריהם הכורעים תחת נטל רכישת נישואי יתר הצאצאים. כך יקלו במקצת על דאגות ההורים. שסייעו להם עצמם מספר שנים קודם לכן, כדי לרכוש דירה ולהינשא בכבוד.
כשההורים זקוקים מאד לכסף, נפסק בשו"ת חתם סופר (יו"ד רכ"ט) ובעוד פוסקים, שהילדים חייבים לתמוך בהוריהם ולתת להם את כל מחסורם. ואם אין לילדים מספיק כסף משלהם, צריכים לתת הם את כל כספי הצדקה ומעשר הכספים שלהם להוריהם ונתינת צדקה ומעשר כספים להורים קודמת לכל העניים האחרים. ולמרות שנפסק ש"כיבוד אב – משל אב" והבן צריך לכבד את הוריו מכספי ההורים ולא מכספו שלו, אך זה לא נאמר במקרה בו הבן נותן את הכסף מכספי הצדקה ולא מכספי התקציב השוטף שלו, והוא אינו מפסיד מכך דבר, כיון שהרי כסף זה היה נותן בכל מקרה לנצרכים, ולכן עדיף שיתנם להוריו. ושנזכה לשמור ולעשות!!
(יתד נאמן)