גם כשהיה נתון במערכה גורלית במלחמת קודש שהרבה גופי תורה תלויים בה, קיים מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל את מאמרם ז"ל 'יקוב הדין את ההר', וכשהיה חשש רחוק של פגיעה בסעיף אחד מן השולחן ערוך – עצר את כל המערכה.
מרן סיפר את הסיפור דלהלן, ואמר כי הוא מלמד שאם חוששים ונזהרים בכבוד השבת, אפילו לחשש הרחוק ביותר שלמעשה לא היה צריך לחשוש לו – הקב"ה דואג שלא מפסידים אלא אדרבא מרוויחים.
היה זה כאשר נערכו בפעם הראשונה בחירות לוועד הקהילה בעיר בריסק. מרן ביקש מאנשיו הנאמנים להקים רשימה חרדית שתתמודד נגד הרשימה של הציונים והמזרחי. היה זה בשנת תרפ"ח, כאשר הממשלה הפולנית חייבה את הקהלות על פי החוק לבחור הנהלה. הציונים בראשות יצחק גרינבוים ניצלו את ההזדמנות ויצאו למסע תחת הסיסמה 'כיבוש הקהילות'. הרשימה קמה ונפתחה מלחמת בחירות.
מרן החליט שיש לחשוף בפני הציבור הרחב את כל האמת על הציונים והמזרחי. על פי הדרכתו הוכן כרוז שבו נמנו אחד לאחד כל החסרונות והחטאים של מועמדי הרשימה הציונית. הכרוז הודפס בבית דפוס שהשתייך לאדם המקורב להנהגה הציונית, וכמובן הוא גילה להם על דבר הכרוז החריף נגדם.
הכרוז הטיל אימה גדולה על המועמדים. הם חששו שהדבר יגרום לכשלונם וחיסולם, על כן קמו מיד והכינו אף הם כרוז נגדי, אשר היה – כפי שמרן סיפר – התקפה אישית פרועה וגסה ביותר נגדו. מרן לא ידע שתוכן הכרוז של נאמניו נודע לצד היריב, ואף לא ידע שהם הכינו כרוז נגדו.
הבחירות אמורות היו להתקיים ביום ראשון, והכוונה היתה להדביק את הכרוזים לפני השבת האחרונה, וכך ברגע האחרון להכות את היריבים שוק על ירך. ביום ששי הסתיימה מלאכת ההדפסה, אלא שהשעה היתה כבר כשעה וחצי לפני כניסת השבת. מרן קרא אליו את נאמניו ואמר להם: אחרתם את המועד, השעה כבר קרובה לכניסת השבת, ואני חושש שאם תלכו עכשיו להדביק את הכרוזים עלול הדבר לגרום באיזו צורה שהיא לחילול שבת. לא הייתם די זריזים והפסדתם.
העסקנים טענו כי זו הזדמנות אחרונה לפני הבחירות, ואם לא ידביקו את הכרוזים בשעה זו, אחר כך לא יהיה להם טעם וכך עלולים להפסיד בבחירות. מרן עמד על דעתו שאין להדביק את הכרוזים סמוך לשבת. העסקנים הפצירו במרן שבכל זאת יסכים, ביקשו רחמים, התחננו והבטיחו – הרי אנחנו נאמנים עליך, ואנו נעשה הכל כדי שחס ושלום לא נכנס לספק חילול שבת.
אולם מרן נשאר איתן בדעתו באומרו כי למרות כל מה שעומד על הפרק, ועד כמה שהבחירות חשובות, לדעתו אסור להכנס לספק חילול שבת. אתם אמנם זהירים, אבל הדבר אסור, אמר. מרן לא הסתפק בדיבורים, והוא ביקש להביא לביתו את כל המודעות. הוא חשש שנאמניו לא יעמדו בנסיון ויתפתו להדביק את המודעות למרות הוראתו. ואכן המודעות הובאו לביתו.
במחנה הציונים והמשכילים הבינו שבכוונת החרדים לתלות את הכרוז סמוך ממש לכניסת השבת, על מנת להפתיעם ולמנוע מהם אפשרות לענות תשובה. הם לא יכלו להעלות על דעתם שברגע האחרון הענין יידחה, וכך הזדרזו להדביק את הכרוז שלהם עוד לפני כניסת השבת.
במשך כל השבת התנוסס הכרוז המשמיץ והפרוע נגד מרן בחוצות העיר בריסק, ותהום כל העיר. אנשים לא יכלו להבין איזו חוצפה, איזו פגיעה בכבודו של הרב, הרי לא עשו להם דבר. שכן עד עתה התנהלה מערכת הבחירות על מי מנוחות כפי שצריך להיות.
במוצאי שבת הזמין מרן את העסקנים ואמר להם, עכשיו אתם יכולים להדביק את הכרוז. כמובן שבאוירה שנוצרה במהלך השבת היה לכרוז של נאמני מרן הד חזק מאד. הציבור ראה בו תשובה לכרוז הפראי נגד מרן, ובאור זה, למרות חריפותו וגילוי קלונם של מועמדי הרשימה הציונית, הוא נראה די מתון.
הכרוז של מרן פתח את עיני ציבור הבוחרים וגילה בפניהם מה טיבם של מועמדי הרשימה הציונית. בנוסף לכך, הכרוז של הצד השני עורר זעם רב נגדם, בשל ההתקפה ללא סיבה שערכו נגד מרן. שני הדברים יחד עשו את שלהם והכף הוכרעה לטובתם של נאמני מרן. הרשימה החרדית זכתה ברוב גדול, שמונה נציגים לעומת שלושה בלבד לציונים והמזרחי. כך קיבלו נאמני מרן את הנהגת הקהילה לידם בזכות הוראת מרן שלא להכנס לחשש הקטן ביותר של חילול שבת.
(מפרקי זכרונותיו של הרב שלמה לורנץ, יתד נאמן בלק תשס"ה)
אשרי העם
שככה לו