סיפר לי הגאון רבי גדליה שיינין שליט"א ראש ישיבת כתר תורה: היתה תקופה בבית מדרשו של רבינו – מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל – שהיה מקל מאד בתקיעת שופר, ואף כשהתקיעות היו כשרות רק בדיעבד שבדיעבד, צירף כמה שיטות כדי לחפש קולות, והמשיך להקריא הלאה ולא החזיר את הבעל תוקע.
הדבר היה לתימה בעיני הציבור, היאך רבינו מקל כל כך בספק קיום מצוה דאורייתא של תקיעת שופר?
עד שנתברר להם טעמו ונימוקו: הבעל תוקע, שהיה כבר בימי הזקנה, קשות היו עליו התקיעות, ואם היה רבינו מצריכו לחזור על התקיעות שהיו כשרות רק בדיעבד – היה הבעל תוקע מתבייש מאוד. ולכן הניחו רבינו להמשיך, וצירף את כל הקולות שישנן, והכל כדי שלא לבייש את הבעל תוקע.
(הרב יהושע שמעון ברוננער, קונטרס 'איש על העדה' – ראש השנה)