בימים הללו עולה, מטבע הדברים, בחלל האוויר, שאלת היחס הראוי של יראי ד' מול אלו שאינם כאלו. מצד אחד הם בשר מבשרנו, זרע אברהם יצחק ויעקב, שבתוקף הגלות נשבו בדתם, ובחרו לשכוח את תפקידם המיוחד בעולם. ההבדלה אינה יכולה להיות כמו בין ישראל לעמים. מצד שני, שום חיבור לא יכול להיות בינם לבין יהודי המאמין בהשגחת הקב"ה בעולמו ובשכר ועונש.
רבותינו גדולי הדורות מאז ועד היום, זצוק"ל ויבדלח"א, הנחילו לנו כמורשה וכדרך חיים, כי האתגר שלנו מול המציאות הקיימת, להוסיף ולבנות חיים של אמונה, חיים של תורה, חיים של יראת שמים, כתחליף ותשובה מוחצת לניסיונות הכחשת האמונה, והמלחמה בתורת ד' היוצאת מפי בכיריה, ראשיה וערכאותיה.
וכפי שהעיד פעם מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל:
"היתה לי את הזכות, לפני שנים רבות, לפני פטירת החזון איש, כשהרבי מסאטמר הגיע אל ביתי וביקש ממני שאהיה נוכח, כשהוא הולך ומתראה עם החזון איש. היינו במקום רק שלשתינו, החזון איש זכותו תגן עלנו, הרבי מסאטמאר ואני הקטן. היה שם ויכוח או דין ודברים, מה עושים בימינו אנו כדי להעמיד את כלל ישראל… החזו"א במשך כל הזמן כמעט מיעט בדיבור, ובסוף אמר החזו"א, בתורת פסק: "אני אומר לכם, עוד תלמוד תורה ועוד תלמוד תורה, עוד חיידר ועוד חיידר, עוד שיעור דרבים, יותר מזה איננו יכולים לעשות עד משיח צדקנו", זה לשון קדשו של מרן החזון איש.
המשיך הגר"ש וואזנר: "וזו הצוואה של החזון איש, וזה מה שהכלל ישראל, החרדי על כל פנים, כלל ישראל התורני, משתדל לעשות, עוד תלמוד תורה ועוד תלמוד תורה, עוד ישיבה ועוד ישיבה עוד מוסד כשר ועוד מוסד כשר. כל הדברים האחרים – הקהילות, בתי הכנסיות ובתי המדרשות, מסובבים סביב אותם מקומות תורה ויראה, שהם עוגן ההצלה של כלל ישראל".
זוהי גם הדרך שבה נוכחנו לראות בדורנו, בהנהגתו של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, במלחמת דת שערה מול כוחות הכפירה ונגד הניסיונות הנואלים להצר את צעדיהם של לומדי התורה הקדושה. בהקמת עוד ועוד לגיונות ומבצרי תורה, מוסדות חינוך לבנים ולבנות בדרך ישראל סבא, ישיבות קדושות קטנות וגדולות בכל רחבי הארץ, ועל כולנה רשתות כוללי אברכים, ומפעלות קירוב ענקיים, שהם האור הגדול שמגרש את החושך הנורא מדן ועד באר שבע.
(הרב שאול לרנר, יתד נאמן)