"יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ… בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא י', ט')
ספר החינוך מצוה קנ"ב: שלא להכנס שתוי יין במקדש וכן שלא יורה שתוי.
שלא להיכנס שתוי במקדש, וכן שלא להורות, כלומר שלא לדון בדבר מדיני התורה בעוד שיהא האדם שיכור. שנאמר (ויקרא, י' ט') 'יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד' וכו'.
שורש המצוה ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היוקר, כמו ענייני המקדש ודברי התורה, רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומכוון בכל מעשיו, אין להאריך בדברים פשוטים.
למדנו מכאן שדברי התורה נצרכים לישוב הדעת. וכידוע לכל לומד… שאם אין דעתו מיושבת, יקשה עליו להתרכז, ובאין ריכוז, הלימוד יהיה פחות-ערך. מהסיפור דלהלן נוכל ללמוד שמי שמפריע לישוב הדעת של לומדי התורה, נענש.
סיפר לנו ת"ח המכהן כמשגיח רוחני באחת הישיבות הגבוהות באזור המרכז. לא תמיד אפשר לראות את האמונה בעיניים, אבל אם קורה שהשי"ת מנהל את העניינים כך שכל מי שמתבונן, רואה שיש בורא לעולם, צריך אכן לפקוח את העיניים, ולראות!
שכן המתגורר בסמיכות לישיבה, הממוקמת באזור שקט במיוחד, יצא בתוקף נגד הרעש של לימוד התורה הנשמע מאחד המבנים. המדובר היה במבנה המשמש כאחד מחדרי-השיעורים, והשכן תבע מהישיבה להפסיק את השיעורים, ולפרק את המבנה.
ראש הישיבה והר"מים ניסו להרגיעו, ואף הבטיחו לו שידאגו להנמיך את הקולות הנשמעים מהחדר, אבל שום דבר לא עזר. השכן המשיך לתבוע להפסיק לחלוטין את אמירת השיעורים.
הישיבה נאלצה לציית לתביעת השכן, ופרקו את המבנה, ובלית ברירה הועברו השיעורים למבנה אחר. ומה קרה בסופו של דבר?
בשטח עליו עמד המבנה הראשון, נוצרה שלולית-מים לא גדולה במיוחד, ובפתע פתאום הגיעו לשם המוני-המוני צפרדעים שהחלו לקרקר בלילות, והרעש שנשמע היה ממש בלתי נסבל. השכן ניסה להפעיל אמצעים שונים על-מנת לסלק את הצפרדעים, אבל כל המאמצים שנעשו לא הועילו במאומה, ממש כמו במצרים…
הצפרדעים נשארו במקום, וגם מומחים שהגיעו לזירה לא הצליחו להבין מדוע הצפרדעים אינן מסתלקות, למרות כל האמצעים המקצועיים שנעשו בשטח, ולמרות שהשלולית לא היתה גדולה. הרעש גבר מלילה ללילה עד שהשכן יצא מדעתו, ונאלץ לעזוב את דירתו בבושת פנים, ולעבור למקום אחר
לא נשאיר את המעשה הזה רק בשטח הישיבה ההיא, אלא נעתיק אותו גם אלינו, אל החיים שלנו, אל הבית הפרטי שלנו, ונבין שלא יתכן שאדם עושה דבר נגד רצונו של השי"ת, ויצא נקי. העונש בא-יבוא, במוקדם או במאוחר. בעולם הזה, או בעולם הבא.
ולכן, אין לנו אלא לעשות תמיד רצון קוננו באהבה ובשמחה, מתוך הבנה שמי שעושה כך, הוא המאושר באדם.
"אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף" (ויקרא י"א, כ"א)
מצוות בדיקת סימני חגבים
"לבדוק בסימני חגבים, והם הסימנין שכתובים בתורה (ויקרא, י"א כ"א) 'אשר לו כרעים ממעל לרגליו' וגו', שנאמר (שם) 'את זה תאכלו מכל שרץ העוף'" (ספר החינוך).
נספר כאן דבר מופלא שסיפרה לי הרבנית קנייבסקי ע"ה. לביתו של גיסי הגר"ח הגיע אדם צעיר שהיה נתון בסערת-נפש גדולה, ואמר שברצונו לבקש מחילה מהגר"ח. כששאלוהו מה אירע, סיפר כדלהלן:
"בישיבה לבעלי תשובה בה אני לומד, הזדמן לנו ללמוד על חגבים. מגיד השיעור סיפר שכאשר הגר"ח עסק בלימוד הלכות אלו, הגיע לפתע חגב אל החלון שלצידו ישב ולמד.
"הגר"ח צפה בסימני החגב, ועל פי מה שראה, כתב את ההלכות בספרו". ואגב, כשסיפרתי את הדבר למו"ח מרן הגרי"ש אלישיב, התפעל מאד מכך (ומיותר לציין שהגרי"ש אינו מתפעל מכל דבר…), וציין את ההגהות מיימוניות המביא שכעין זה אירע גם לאחד הראשונים.
ללא הסבר טבעי
הבחור המשיך לספר שכאשר שמע את הדברים יוצאים מפי הר"מ שלו, הגיב ואמר 'אני לא מאמין לסיפור זה'…
"והנה, כאשר חזרתי לביתי, הזדעזעתי לגלות שהחדר שלי התמלא בחגבים! לא היה לכך שום הסבר טבעי, כי בחדרי הבית האחרים לא היה ולו חגב אחד, וגם בכל האזור לא הסתובבו חגבים.
"הבנתי מיד שהדבר בא אלי כעונש מן השמים, על שזלזלתי בכבודו של הגר"ח, ולכן באתי עתה לבקש ממנו מחילה", אמר הבחור בקול מלא חרדה.
הרבנית קניבסקי סיפרה לי שבעלה הגר"ח שמע את הדברים, חייך בענווה מרובה, ואמר שכמובן הוא מוחל. הנוכחים בחדר התרשמו שענוותנותו היא כה גדולה, עד שאין הוא מתייחס לכך כלל.
לאחר מכן חזר הצעיר לביתו, ואז אירע הפלא השני, כל החגבים נעלמו כלא היו!
אי-אפשר לכלול כל אחד בהגדרה זו
"מה שברצוני לומר", אמר הרב שליט"א בעת סיפור המעשה, "שיש לי הרגשה שכאשר ה'מסילת ישרים' קבע שעילוי גדול הוא לבריות לשמש את האדם השלם, הפירוש הוא שכך טבע הקב"ה בבריאתו, שכאשר יש צורך לשמש את האדם השלם, קיימת 'התארגנות' פנימית' אצל ברואיו של השי"ת, כדי לעמוד לימינו של האדם.
"כך גם צריך לפרש את ענין האבנים שכל אחת מהן רצתה שיעקב אבינו יניח את ראשו עליהן, כמו שמובא ברש"י (בראשית, כ"ח י"א): 'וישם מראשותיו – …התחילו מריבות זו עם זו; זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח' וכו'.
"דהיינו שיתכן שכאשר ביקש יעקב אבינו לישון, לא היו אלה מלאכים שקיבצו את האבנים האחת אל השניה, כדי לעשות כר שיוכל להניח את ראשו עליו, אלא שהיתה זו 'התארגנות' של האבנים עצמם, כדי לשרת את יעקב.
"ויש לכך ראיה מהגמרא הידועה במסכת נדרים (מ"א א') המספרת ששמואל ראה עקרב שרכב על צפרדע שחצתה את הנהר, כדי לעקוץ איש שעמד מעברו השני של הנהר. וקרא על כך שמואל את הפסוק (תהילים, קי"ט צ"א) "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך".
"צריך לזכור שה'מסילת ישרים' הגדיר את 'האדם השלם', בכך שהוא 'שולט בעצמו ונדבק בבוראו, ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו'".
כמובן שבהגדרה זו אי אפשר לכלול כל אחד, אבל די לנו את נתדבק בקצות-דרכיו של האדם השלם, ואז גם אנחנו נזכה להתעלות במשהו, ולהעלות את כל העולם עמנו.
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)