הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
גברת ק. גוטליב היא עובדת סוציאלית במקצועה, תושבת המושב בני דרום, שהדריכה בעבר עולים חדשים מאתיופיה. סיפורה התפרסם לפני 15 שנה בבטאון של ישיבת 'אש התורה' ונביא אותו בקצרה ובעריכה קלה:
"בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי כמורה באתר הקראוונים 'בת-חצור', ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קראוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה. היה זה לאחר 'מבצע שלמה', מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 עולים מאתיופיה, ברכבת אווירית. העולים מאתיופיה שמרו שבת, הכירו את רוב החגים ושמרו על ההלכה היהודית, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. הם לא ידעו דבר, למשל, על חנוכה ופורים.
"הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה את הלכות ומנהגי חג הפסח.
"היו לי בכיתה 20 תלמידות צעירות בכיתה ג'. 'היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח', פתחתי את השיעור. 'פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש'.
"אך בשלב זה, קפצה אחת התלמידות וקטעה את דברי: 'המורה, את היית פעם בבית המקדש?'
"חייכתי אליה, מתוך הבנה שהיא קצת מבולבלת. 'לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!'
"התלמידה התעקשה, ואליה נוספו כמה זוגות עיניים: 'כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?'
"שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי: מה היא לא מבינה? אולי העברית שלי קשה לה?
"החלטתי להסביר בבהירות: 'לא, מה פתאום! זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה זמן!', קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
"אך כעת שאר התלמידות הצטרפו אליה, ושאלו בהמולה ביחד: 'אף פעם לא היית שם?', 'המורה, איך זה להיות בבית המקדש?', 'איך נראה בית המקדש?'
"'שקט!', ניסיתי להרגיע את הרוחות, 'תקשיבו, אין בית המקדש! היה לנו בית המקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!'.
"ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהן באמהרית, מתווכחות, מתרגמות, מסבירות, צועקות, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה. כשצלצל פעמון בית הספר, הן אספו את חפציהן ורצו הביתה. יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
"למחרת בבוקר צעדתי בשלווה לכיוון שער בית הספר. השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. 'תגידי', הוא פנה אלי, 'מה קורה פה היום? יש לך מושג?', שאל והצביע לכיוון שער בית הספר. הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידות שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?
"ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש. כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים, שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: 'את המורה של הילדות שלנו?'
"'כן', עניתי, 'מה קורה פה, אדוני?'
"'הילדות חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותן, סיפרה להם שאין בית המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להן דבר כזה?', הוא הביט עלי במבט כועס. 'אני אמרתי להם! דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהן קצת מבולבלות, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?'
"הוא הביט עלי במבט לא מאמין. 'מה? על מה את מדברת?'
"עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. 'אני לא מבינה. על מה הכעס? פשוט הזכרתי להן שבית המקדש נחרב, שאינו קיים היום!',
"האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי. פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם. הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. 'את בטוחה?' לא הבנתי על מה הוא מדבר. 'ברור שאני בטוחה!', עניתי.
"הקבוצה החלה לדבר ביניהם בשקט, במילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין. האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי. ואז אשה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב. איש מבוגר שעמד לידם הביט לצדדים כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין. הילדות עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת. עוד אשה פרצה לפתע בבכי נרגש ובעלה ניסה להרגיע אותה.
"עמדתי מולם, והייתי המומה. הרגשתי שהבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!"
■ ■ ■
כשקראתי לראשונה את הסיפור הזה, הופתעתי עד מאד. בבדיקה קצרה באנציקלופדיה, גיליתי שאכן כך היו פני הדברים, עד שהגיעו לארץ. כאן בארץ, מיד כששמעו על כך, פרצו רובם בבכי חסר מעצורים והתקשו לעכל את הבשורה המרה.
מדובר בעובדות מצמררות. כי גם אנחנו רוצים להזדעזע, לבכות בבכי נורא, להרגיש ממש את הכאב. אלא מאי? התרגלנו. גדלנו, כבר משחר ילדותנו, מתוך ידיעה שבית המקדש נחרב כמעט לפני אלפיים שנה.
כדי לחדד בנו את התחושות, אולי נקדיש יותר זמן זמן לקרוא וללמוד מהספרים הקדושים שמסבירים לנו מה חסרנו, מה היתה עבודת המקדש ומהי היתה דרגתם הרוחנית של עם ישראל, בתקופה שהקב"ה השרה את שכינתו בבית מקדשו. אי אפשר להרגיש מבלי ללמוד ולהחכים, לרכוש ידע שמסביר את המעלה של אז ואת החיסרון של עכשיו.
שמתי לב לאחרונה לגמרא מפורשת, שמעיון בה נוכל להמחיש לעצמנו יותר מה חסרנו. "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובין המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?" (יומא נד, ב).
חייליו של טיטוס הרשע קראו לנו בפשטות "אנשים שברכתם ברכה וקללתם קללה". הם ראו בעיניהם, בחוש ובפועל, באותם הימים שלפני החורבן, כשכולם ראו בחוש את הקירוב שבין ישראל לאביהם שבשמים, ואת ההשפעה הפיזית של כל יהודי על הבריאה, שכל יהודי שבירך או קילל – הברכה או הקללה התקיימה. כך היה, עד אשר מחרב המקדש ומחיצת ברזל חוצצת בינינו לבין הקב"ה, כדברי חז"ל. דבר המונע לראות בעיני בשר את קרבת ד' המיוחדת אלינו.
חיילי טיטוס סחו לפי תומם שזהו כוחו של כל יהודי. וכן, הם דיברו אמת. שכשיהודי בירך באותם ימי הוד, ברכתו התקיימה. כשיהודי הוציא דבר קללה מפיו – קללתו התבצעה. ומה איתנו? כמה אנו רחוקים ממושגים שכאלה?
גם אם ידענו כבר מילדותנו שבית המקדש נחרב לפני אלפיים שנה, עדיין נוכל להתרגש, אם נשקיע מעט יותר מחשבה והתבוננות.
(יתד נאמן | נקודה למחשבה)
מסכת יומא דף נא עמ א
אמרה של רב אחא – היו בבית שני כרובים כצורות (מצויירים או חרוטים)על הקיר
תיקון
הגמרא מדברת על בית ראשון.כרובים לא היו בזמן טיטוס