"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" (ויקרא א', ב')
"כשהחפץ חיים נפטר, היתה לי עגמת נפש גדולה מאוד, שלא זכיתי להכיר את היחיד בדור. לכן היתה לי שאיפה להכיר עכ"פ את רבי חיים עוזר.
"למעשה, בימים ההם, לנסוע מקארקא לווילנה ארך יותר ממה שתיקח היום הדרך לטייוואן… הנסיעה, ברכבת לבד, ארכה יותר מעשרים וארבע שעות. החלטתי שאני נוסע. רק חששתי שהוריי לא ירשו לי. אבי היה ת"ח גדול, הוא שמע את שמעו של רבי חיים עוזר, אלא שלא היה מרשה לי לנסוע בדרכים ארוכות. קניתי כרטיס בזול. באותה תקופה היו כרטיסים בזול, עקב יום השנה של פיסוצקי, ראש ממשלת פולין, שביקש לקבור את גופו בשני קברים, הראש בוורשה ושאר גופו עם הלב בווילנה. הגויים נסעו לקברו הלוך ושוב ומחירי הכרטיסים הוזלו. אמרתי לאבי שאני נוסע לקרייניץ – עיירת מרפא בה נקבצו רבים מגדולי התורה. 'רצוני לדבר עימם בלימוד', אמרתי. אכן כך עשיתי, ונסעתי לשם ושוחחתי עם כמה ת"ח, ביניהם הרב מסוקלוק'ס. דיברתי עמו הרבה בלימוד, וגם סיפרתי לו את הסוד שאני בדרכי לווילנה להכיר את רבי חיים עוזר. הרב הנ"ל חזר לוורשה וסיפר זאת לאבי. בלילה, כשהייתי בתחנת הרכבת ביציאה לדרך ארוכה, אני פוגש את אמי… היא הגיעה אחרי לקרייניץ, והחלה לבכות: 'אל תיסע לווילנה, שמעתי שמועה שיש משכילים בווילנא, הם יושבים ליד הגמרא בשבת קודש וסיגריה בפיהם, אל תיסע! אני חוששת עליך'. חזרתי הביתה.
"לאחר זמן ביקשתי מאבי רשות, והוא הסכים. קיבלתי רשות. יצאתי לדרך ונסעתי לווילנה. ברוך השם זכיתי לדבר עם רבי חיים עוזר בלימוד. בווילנה הייתי חודש ימים. ישנתי בביתו של רבי חנוך העניך (אייגש), הגאון בעל ה'מרחשת', הוא היה גאון נוראי. פגשתי בו לראשונה בישיבת ריימלעס. ניגשתי לדבר אתו בלימוד, וכשראה שאין לי מקום ללון, הסכים שאתאכסן בביתו".
ההרגשה אצל ר' חיים עוזר
"באותו חודש נכנסתי פעמים רבות לרבי חיים עוזר, לדבר בלימוד. אחר כך, בתקופת מלחמת העולם הוא כבר לא כל כך הסכים לדבר בלימוד, הוא הפטיר ואמר: "עת לעשות להשם"… ראשי הישיבות ומנהיגי הכלל היו נכנסים ויוצאים בביתו בעניינים דחופים של הצלת כלל ישראל יומם ולילה – עת לעשות לה'!
"החפץ חיים אמר פעם לרבי חיים עוזר – 'בריאותך שווה אצלי כמו כל כלל ישראל' – והרי הגאון בעל החפץ חיים, שהיה חפצא של שמירת הפה, כשהוא אמר משפט שכזה – זה אמר הכל…
"סיבת התבטאות זו היתה כשמצב 'ועד הישיבות' היה בכי רע. ביקש הגאון ר' חיים עוזר מן החפץ חיים שיסע לקהילות ישראל לעוררם על דבר חיזוק 'ועד הישיבות'. ענהו הח"ח: 'מה יועיל אם אסע אני, יהודי קטן עם ספר קטן… ייסע רבה של ווילנה (כך כינהו) למטרה קדושה זו, וזה ודאי יועיל'. השיבו הגרח"ע שבריאותו הלקויה אינה מאפשרת לו נסיעה כזו. כששמע זאת החפץ חיים נחרד כולו ואמר: 'אם כך הם פני הדברים, ודאי שלא ייסע, כי בריאותו חשובה אצלי כמו כל כלל ישראל'…
"כשהייתי במחיצתו של ר' חיים עוזר, חשבתי כאילו אני האהוב עליו ביותר. הוא התעניין בהכל וזכר את הכל. על אבי ומשפחתי, על מקום אכסנייתי וכדומה. היתה לי תחושת קירבה נעימה ביותר. פגשתי באחד הבחורים בווילנה, וגם הוא סיפר לי איך שרבי חיים מיודד עמו ומתעניין בו לפרטי פרטיו. רק אז הבנתי שאני לא ה'בן יחיד' היחיד… חשתי את מידותיו הגאוניות ושלמותו בבין אדם לחברו.
"למי היה מוח כה גדול וגאונות בתורה כמותו? ובד בבד הוא היה גאון ישראל בהטבה לכלל ולפרט. החסד שלו היה געוואלדיג, מלאך אלוקים.
"בהזדמנות אחת הבאתי לפני רח"ע חיבור שלם, שחיברתי על תחילת מסכת זבחים, וזכיתי לקבל ממנו הסכמה על הספר. אלא שבפרוץ הפרעות (במלחמת העולם) נסתי על נפשי, ובמהלך מנוסתי עצרוני הנאצים וחיפשו באמתחתי. הם מצאו את החיבור עם ההסכמה, פתחו את הספר וראו את השם 'ווילנה' מתנוסס על ההסכמה, האשימו אותי שאני קומוניסט, והחרימו את העותק היחיד של הספר שהיה ברשותי".
איך זוכים לבקיאות בכל הש"ס?
"דיברתי פעם בדרשה על עניין מסירות נפש, ואמרתי שראיתי בעצמי כי על מה שלמדתי בלי מסירות, כבר נחלש בזיכרוני.
"אבי היה עני, ועוד בילדותי ישנתי אצל יהודי בעיירה טורנוב (גליציה). האיש הציק לי הרבה, ולפעמים נשארתי ללון בחוץ או בביהמ"ד בקור המקפיא. פעם ביקש ממני איזה כלי והבאתי לו כלי אחר, מיד קבלתי אותו בחזרה על ראשי. היה קשה מאד. פעם, כשנזרקתי מחוץ לבית, הגיע החברותא שלי לפנות בוקר, והלכנו יחד ללמוד בביהמ"ד שהיה מלא מפה לפה. היהודים בטורונוב קמו מוקדם ולמדו תורה, עין יעקב או משניות. רבי יצחק מסטוצ'ין זצוק"ל ישב אז בביהמ"ד ולמד. הוא היה איש קדוש".
האם תהיה לנו הזכות לשמוע על נס ההצלה מידי הנאצים ימ"ש?
"גם אם אפשר לספר לילה שלם על חסדי השי"ת, אגלה לכם פרט אחד מרכזי שהיה אז. בני משפחתי יודעים על כך. סיפרתי זאת בהזדמנויות רבות.
"באמצע מסלול מנוסתי מפולין, היה זה באחד הלילות, נתפסתי בידי קבוצת חיילים גרמנים ימ"ש. הוכנסתי למפקדה המקומית במטרה לירות בראשי ולהרגני, אך המפקד הראשי צעק כי נמאס לו לראות יהודים מתים בתוך המפקדה. "קחו אותו לשדה הסמוך ושם תירו בו למוות". מיד הוצאתי החוצה עם חייל בודד, צעד אחר צעד לעבר השדה – שדה המוות. בדרך התפללתי להקב"ה, לא הצלחתי להתפלל בפה אלא רק במחשבה. ביקשתי מהקב"ה שאני רוצה כעת להשתמש באותה זכות מצוה, ששימשתי במסירות עצומה את הרב הישיש רבי ישעי'לה משנה זצ"ל. הוא היה ת"ח זקן וסגי נהור (בן אחר בן לרבי מרדכי מזלטשוב זצ"ל), והתגורר בוורשה. האדמו"ר מגראדזי'יסק שלח אותו לחדרי, הם לא ידעו שיש לי רק מיטה אחת. גם רבי ישעיל'ה עצמו, שהיה סגי נהור, לא ראה את המיטה היחידה. הוא שהה בחדרי מספר שבועות, כשהוא על המיטה ואני ישנתי על הארץ ממש, ושימשתי אותו במסירות כחודש ימים, עד יום הסתלקותו. בו ברגע שסיימתי את תפילתי, החל הגרמני, חייל הווערמאכט (שהיו פחות קשוחים), לדבר עמי בסגנון אישי: 'גם לי יש משפחה אי שם רחוק. יש לי אישה וילדים שנשארו רחוק לבד, אני מבין גם אותך'. כך המשכנו עוד כמה עשרות מטרים, לפתע ירה הגרמני מספר יריות באוויר וצעק לי – 'ברח!'.
"ברחתי כל עוד נפשי בי (היריות היו לצורך מפקדיו ימ"ש). באותו לילה הייתי בסכנה עוד פעמיים, וב"ה הצלחתי בהמשך מנוסתי"…
הרבנות באנטוורפן
כיצד הגיע הרב לקהילה באנטוורפן?
"אני הגעתי דרך 'מעשיה'. הם הזמינו את רבי יעקב קמינצקי, לפני 25 שנה (בשנת תשט"ו), שיהיה הרב. הוא אמר שאינו יכול לעזוב את אמריקה. יש לו בנים שם. אולם יש לו בן – אחות שלדעתו יהיה ראוי לזה. שלחו לי טלגרמה. הייתי ראש ישיבה בשיקגו. חשבתי שאנטוורפן היא בין הודו לסין. לא ידעתי אפילו איפה היא. חשבתי לעצמי: אסע לראות לניסיון. באתי לאנטוורפן, ולא רצו לקחת יותר שום מועמד. שנה שלימה הסתובבתי ולא רציתי ללכת לשם. שלחו אלי את הרב אברהם אליהו מטוקובסקי. אמרתי לו: 'האם אני צריך לצאת מכאן? נלך לשאול אדם גדול, אני אטען ואתה תטען, והוא יגיד אם עלי לנסוע לאנטוורפן'. אמר: 'טוב, ניסע לרבי מאמשינוב, ר' שימלה'. אמרתי: 'רק אתה אל תכנס ראשון, אני אגיע לניו יורק, ושנינו נכנס אליו יחד' (הוא זוכר אותי מאוטבוצק, עוד כשהייתי בחור). הוא לא שמע, ונכנס קודם. אף על פי כן נכנסתי לרבי מאמשינוב, ואמר הרבי: 'אינני מבין, מדוע שתיסע לשם. הנך פה מרביץ תורה. לשם מה? לשם כסף? לא נוסעים לאירופה בשביל כסף. לשם כבוד?'
"בקיצור: נשאר ה'לא'. אמר מוקוטובסקי: הפסדתי. בצאתנו התחיל מחדש: 'אולי כן?'… ר' שלמה קלקסבלד היה מטלפן כסדר. כשתפס אותי אמר: 'אני בא כעת מהכנסיה הגדולה. כל הגדולים לא מבינים מדוע אינך בא לאנטוורפן'. 'טוב', אמרתי, 'אני בא לשנה בלבד'. אמר: 'טוב שיהיה לשנה'. זה מה שקרה מהשנה. כך באתי לאנטוורפן".
(הריאיון פורסם במוסף שבת קודש של 'יתד נאמן' פרשת ויצא תש"ס. הקטע האחרון מתוך ראיון שפורסם בגליון 'תמורה', ג' אלול תש"מ, מתוך הספר 'מפיהם של רבותינו')