אני חייב לפתוח בהקדמה קצרה.
כל אדם וכל דבר שיש להם שייכות לארץ ישראל, יש להם מעלה מיוחדת.
מסופר על רבי אליהו לופיאן זצ"ל – שה'חזון איש' זצ"ל התבטא עליו שהוא "לב של אמונה" בדור הזה- שלאחר שעלה לארץ ישראל, נזהר שלא לירוק על הארץ אלא בתוך ממחטה. איך אפשר לירוק על אדמת ארץ הקודש ?! פעם, מבלי משים, הוא ירק על הרצפה. במשך דקות ארוכות לאחר מכן התייפח בבכי ודיבר לעצמו: "אל'ה, אל'ה, מה קרה איתך? איך, רחמנא ליצלן, שכחת מקדושת ארץ ישראל? איך העזת לירוק על אדמת ארץ ישראל הקדושה?".
ועוד סיפור: אחיו של אחד מגדולי ישראל בא לבקר אותו בביתו. המארח ידע שאחיו "מבין" גדול ביינות וכבדו ביין, באומרו: "זה יין מארץ ישראל". האורח הודה לאחיו על הכיבוד, אך סירב טעום מן היין . תמה המארח: "מדוע אינכם טועמים מן היין? הוא משובח מאוד"…
הסביר האח: "אתם יודעים שאני "מבין" ביין. בימיי חיי טעמתי יינות רבים מכל הסוגים, מכל העולם. מהנסיון שצברתי, אני יודע להבחין בין הטעמים השונים של היינות ולדרג את רמתם עד לדקויות. את היין שהגשתם לי- אינני מכיר. וכיוון שהסטנדרטים שלי גבוהים וקפדניים, אני חושש שמא תהיה לי איזו ביקורת על רמתו של היין הזה, וחלילה לי להוציא דיבה על ארץ ישראל!"
רק אחרי ההקדמה הקצרה הזאת, אפשר לגשת לנקודה שרציתי לדבר עליה.
רגשי הקודש נוכח ספר התורה
כולם מכירים בוודאי את הסטיגמה שיש לנהג הישראלי. מקובל לומר שהוא קצר-רוח, אין לו סבלנות, והוא לא חשוד על אדיבות רבה… עוד לפני שהרמזור האדום התחלף, כבר שומעים את הצפירות של הנהגים מאחור, המאיצים באלו שלפניהם, שחלילה לא יתעכבו לרגע…
אבל חלילה לנו להוציא לעז ולדבר סרה על מישהו, ולייחס את החיסרון לעובדה שהוא מארץ ישראל. לכן, אם אפשר לפרוך את הסטיגמה הזאת נעשה זאת בשמחה.
שימו לב כיצד הנהג הישראלי נוהג- תרתי משמע- כאשר הוא נקלע לתהלוכה של הכנסת ספר תורה. נוצרים פקקי תנועה, לאורך הכביש משתרך טור רוך של מכוניות. אך ראו זה פלא: אף נהג לא צופר, כולם ממתינים באורך רוח. נהגים רבים יוצאים מן הרכב ומצטרפים לתהלוכה ולשירה. הם מתערבבים עם הקהל, מפזזים לכבודה של תורה ומנשקים בחום את ספר התורה.
בדידי הווה עובדא: לפני כמה ימים, בראש חודש אלול, יהודי הכניס ספר תורה לאחד מבתי הכנסיות בבני ברק. התהלוכה יצאה מתחילת רחוב רבי עקיבא ונמשכה לאורך הרחוב הראשי. בתוך זמן קצר נוצר טור ארוך של מכוניות. בעיני ראיתי כיצד מאחד הרכבים יוצא נהג חילוני ועמו שני ילדים. האבא הסביר לילדיו בעיניים בורקות: "הסתכלו, זו תהלוכה של ספר תורה. חבל שאין לנו כיפות"… הם עמדו מן הצד ומחאו כפים לצלילי המנגינות החסידיות שבקעו מהרמקול. אחר כך הצטרפו עוד ועוד נהגים, רובם גלויי ראש, ולא הסתירו את התרגשותם מהמחזה שנקלעו אליו.
היו שם שוטרים שפקחו על הסדר. ניגשתי לאחד השוטרים ואמרתי לו: "ערב טוב. אני רוצה לשאול אותך, אתה מכיר היטב את הנהגים הישראלים. איך אתה מסביר את ההתנהגות שלהם כאן? לאן נעלמו הצפירות והצעקות?"…
הוא השיב לי: "אני עשרות שנים במשטרה. מזמן שמתי לב לתופעה הזאת. אין לי הסבר. דברתי על כך עם חברים שלי במשטרה, גם הם שמו לב לכך, וגם להם אין הסבר. אבל זו עובדא: כשיוצא לי לפקח על הסדר והתנועה בתהלוכות של ספר תורה, אני יודע מראש שכללי ההתנהגות של הנהגים משתנים לבלי הכר. אינני צריך להתמודד עם נהגים עצבנים וצעקנים, כפי שאני מורגל בחיי היומיום".
חשבתי לעצמי: מה באמת ההסבר לתופעה המופלאה הזאת? מה הסוד?
ספר התורה – סמל ודוגמא למהפך מקצה לקצה
חושבני שמצאתי לכך רמז. הדבר הזה מבוסס על דברי קדשו של ההיליגע "חתם סופר" זצ"ל.
שנינו במשנה במסכת מכות (כב ע"א): "כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר (דברים כה, ב-ג) 'במספר ארבעים', מניין שהוא סמוך לארבעים".
אומרת על כך הגמרא: "אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי דברא רבה, דאלו בספר תורה כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא".
כמה טפשים אלו שקמים לכבוד ספר תורה ואינם קמים לפני תלמיד חכם. כשמוליכים ספר תורה – כולם עומדים, ועד שלא מניחים אותו על הבימה או שמחזירים אותו לארון הקודש – כולם נשארים לעמוד. אבל כשנכנס תלמיד חכם לבית המדרש, לא תמיד מרגישים צורך לעמוד לכבודו.
צא וראה איזה כח וסמכות יש לחכמי התורה. הנה, למרות שבתורה כתוב במפורש ארבעים מלקות, באים חכמים ומפחיתים אחד. אלמלא חכמים, היו מלקים את האדם ארבעים מלקות, ורק בזכות חכמים מפחיתים לו מן המניין. זה הכח המיוחד של חכמים! אם כן, מי שקם לכבוד התורה, על אחת כמה וכמה שעליו לקום לכבוד חכמי התורה.
אומר ה"חתם סופר" זצ"ל רעיון שיש בו חיזוק עצום לכל יהודי.
נתאר לעצמנו את המקרה הבא: שני ידידים נפגשים לאחר שלא התראו זמן רב. הם פותחים בשיחת רעים. "מה נשמע? מה חדש?" ואז מפליגים בזכרונות מן העבר, מזמן לימודם יחד בישיבה. הם מעלים שמות, מתעניינים מה עושה היום פלוני ומה קורה עם אלמוני…
אומר האחד לרעהו: "אתה זוכר את ראובן? הוא התמנה למגיד שיעור בישיבה פלונית. הוא מצליח מאוד".
השני שומע את הדברים ומזדעק: "ראובן? מגיד שיעור? אתה בטוח? הרי בישיבה הוא לא פתח גמרא"…
משיב הראשון: "תופתע לשמוע: אחרי החתונה הוא תפס את עצמו בידיים. הוא עשה 'שטעייגן' רציני, נהיה תלמיד חכם מופלג. לא תכיר אותו".
"ומה עם שמעון?"
"הוא נהיה מו"צ בקהילה פלונית. הוא מצליח מאוד".
"מו"ץ? הרי אני זוכר שהוא לא ידע מה זה ש"ך, מה זה פרי מגדים, מה זה נקודות הכסף. על מה אתה מדבר?"
"כן, אבל מאז שהוא נכנס לכולל הוראה, הוא נהיה בעל הלכה גדול, למדן ובקי עצום, וצופים לו גדולות"…
מה הלקח מהסיפורים האלו? אלו שאינם מאמינים כיצד יתכן שההוא נהיה ראש ישיבה וההוא נהיה מורה הוראה, מה הם בעצם אומרים? שאם בעבר הוא לא למד, אין לו תקווה.
האם הם צודקים?
אומר ה"חתם סופר": הבהמה היא סמל וביטוי לשפלות ולגסות. על הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'", אומרים חכמנו ז"ל (חולין ה ע"ב): "אלו בני אדם שמשימין עצמם כבהמה".
אין דבר שפל יותר מהבהמה, ואין דבר בזוי יותר מהבהמיות. וממה עושים ספר תורה? מעור של בהמה. לוקחים בהמה, פשוטים את עורה, עושים ממנו קלף, ומעבדים אותו לשם ספר תורה. הסופר מתחיל לכתוב עליו את פרשיות התורה, ולפני הכתיבה הוא אומר: "לשם קדושת ספר תורה". כך הקלף מקבל קדושה וגם הכתיבה מקבלת קדושה, ולאט לאט נוצר ספר תורה. מעוד יריעה ועוד יריעה, עוד גליון ועוד גליון, עד שכתיבת ספר התורה באה אל סיומה, ספר התורה הושלם.
כשספר התורה מושלם, הקדושה שלו עצומה. "ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתרה וכבוד גדול" (רמב"ם הלכות ספר תורה י,ב). אם חס וחלילה נפל ספר תורה, צריך לצום. וכן שאר דינים חמורים של קדושת ספר תורה.
אומר ה"חתם סופר": לבהמה יכולה להיות תקומה, היא יכולה להפוך מדבר בזוי ושפל כל כך – לספר תורה קדוש ומקודש. ואם לבהמה יש תקומה, על אחת כמה וכמה שלאדם יש תקומה. גם מי שפעם לא עסק בתורה, יש לו תקוה. הוא יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה, לקבל את חשקת התורה, ולהפוך מעם הארץ גדול לתלמי חכם מופלג.
לכן – "כמה טפשאי שאר אינשי דקימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי דברא רבה ". כמה טפשים אלו שרואים כיצד הבהמה התהפכה ונהיתה לספר תורה, אבל אינם מאמינים שהאדם יכול להתהפך ולהיות גדול בתורה. אם הבהמה יכולה, האדם בוודאי יכול!
לכל אדם מישראל יש קדושת ספר תורה
'ישראל' – ראשי תבות: יש ששים ריבוא אותיות לתורה. לכל יהודי יש ניצוץ קדוש, והניצוץ הזה בוער בו. גם יהודי שעד עכשיו לא היה קשור לתורה,
הניצוץ שבו קיים. כרגע הוא רחוק מתורה, אבל כשהוא רואה תהלוכה של הכנסת ספר תורה, בבת אחת מתעורר בו הניצוץ הקדוש שבתוכו. הנקודה הפנימית של היהודי אומרת לו: אם ספר התורה הזה, שמוליכים אותו בשירה ובריקודים – תחילתו היתה מן הבהמה, אם כן גם אני, במצבי הנוכחי, יכול להתהפך ולהיות איש של תורה ואיש של לימוד תורה.
זו הסיבה להתרגשות המיוחדת שמעוררת תהלוכת הכנסת ספר תורה אצל כל יהודי, בין הקרובים ובין הרחוקים. מנהג ישראל קודש. בפתחו של יום הכיפורים, בשעת כל נדרי, כשכל בתי הכנסת גדושים ומלאים עד אפס מקום, איך נעשית הפתיחה של היום הקדוש הזה? פותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספרי התורה, שליח הציבור יחד עם חשובי הקהל מסתובבים עם ספרי התורה בידיהם סביב הבימה, וכל הקהל מנשק בחיבת קודש את ספרי התורה.
מדוע עושים זאת?
יהודי נכנס לבית הכנסת בליל יום הכיפורים, הוא חושב לעצמו: האם יש לי תקוה? האם אני יכול להתהפך? עבר אלול, עבר ראש השנה, הגיע יום הכיפורים, מה יהיה?
רגע לפני שישתלט עליו היאוש, הוא רואה כיצד מוציאים את ספרי התורה מארון הקודש. הוא מהרהר בליבו: מה היה ספר התורה בגלגולו הקודם, כיצד עיבדו את עור הבהמה לקלף וקידשו אותו, כתבו בו את פרשיות התורה בקדושה, לשם קדושת ספר תורה. איזה שינוי, איזה מהפך! אם כן גם לי יש תקוה, "יש תקוה לאחריתך".
אחרי העבודה של חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, שבעת ימי חג הסוכות – תקנו לנו את שמחת תורה. מובא בזוהר הקדוש פרשת אמור, כי בשמחת תורה הקב"ה אומר לכל יהודי: תבקש ממני ואני אמלא לך את בקשתך.
מה קרה? איזו מעלה מיוחדת יש ליום הזה?
ובכן, בכל בתי הכנסת ובתי המדרש הריקודים עולים עד השמים ושמי השמים. כל אחד מקבל את ספר התורה לידיו ועושה סיבוב סביב הבמה. גם יהודים שלא היה להם קשר עם התורה זוכים לאחוז ולחבק את ספר התורה בידיהם ולעשות איתו סיבוב בבית הכנסת. השירה, הריקודים, לבת אש קודש. כולם מתרוממים טפח מעל הקרקע. צעירים ומבוגרים, ילדים וטף, קרובים ורחוקים – כולם שותפים בשמחה המיוחדת ביום הזה.
מה פשר השמחה?
מובא בשולחן ערוך, שאדם שעומד ליד אדם אחר בשעת יציאת נשמה צריך לקרוע קריעה, כספר תורה שנשרף. כלומר, כל יהודי יש לו קדושת ספר תורה. בשמחת תורה מחזיק היהודי בידו את ספר התורה ואומר לעצמו: הנה, ספר התורה הזה הוא הראיה הכי גדולה שאפשר להתהפך לטובה. גם אם עד עכשיו לא הייתי מחובר לתורה, תמיד אפשר להשתנות, תמיד אפשר לרומם ולהעצים את קדושת ספר התורה שבי ולהעפיל עד לרום המעלה.
(מתוך 'דורש טוב' – סוכות)