"והישר בעיניו תעשה" (ט"ו, כ"ו)
מדי יום שני, לאורך עשרות שנים, הייתה לרבה של 'רמת אלחנן' הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, קביעות עם להבחל"ח מרן פוסק הדור הגר"נ קרליץ זצוק"ל לדון עמו בדברי הלכה.
הייתה לי קביעות אתו במעונו כל יום שני, שם סיפרתי לו על דיני תורה שהיו לי והיה מתקן אותי שנים ארוכות, פותח הגאון הגדול שליט"א. אבל אני רוצה לומר לכם מי היה רבנו נסים זצוק"ל: אנו אומרים: "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו", האם יש לנו רוח הקודש? הרמב"ם כותב שהדס שנקטם ראשו כשר. משיג עליו הראב"ד וכותב: "כבר הופיעה רוח הקודש בבית מדרשנו והעלנו שפסול". שואל ה'כפות תמרים': הרי לא בשמים היא, ומה זה הנוסח 'הופיעה רוח הקדש'?
ב'חתם סופר' מתייחס לנושא ואומר שיש רוח הקודש מעין נבואה, ויש רוח הקודש על מי שעוסק בתורה לשמה ואפילו אם לא ישיגו יש לו כזו סייעתא דשמיא שפתאום נהיה אור ומתחיל לזרוח. זו לא נבואה אלא כלשונו: "רוח השם על עוסקי תורה לשמה שזוכים לכוון אל האמת, ואפילו אם טבע חכמתם אינם כזאת ישיגו כזאת".
על דברי ה'חתם סופר' יש הוספה ממרן ה'חזון איש' זצוק"ל, הדוד של מרן רבי נסים זצ"ל, שמדבר על שלושה דברים: בהירות המוחין והארת פנים עם שמחת הלב זוכה לעמיד דבר על בוריו, והוא השתלשלות ממדרגת רוח הקודש.
כל הדברים האלו ראיתי אצל רבי נסים: גם בהירות המוח, הארת פנים ושמחת לב בכל שאלה שהעליתי לפניו.
'עסקה' עם הגבאי
אתן לכם דוגמה של שאלה שהייתה לי ולא עלה על דעתי הכיוון שאותו אמר לי: היה בית כנסת שהיה עמוס במתפללים ולומדים בחול המועד סוכות, ולקראת הושענא רבה הצטברו מאות סידורים וחומשים ועוד ספרי קודש על השולחנות. הגבאי לא ידע מה לעשות, איך יסדר כל כך הרבה ספרים. אחד המתפללים ניגש אליו ואמר לו, שתמורת מאתיים שקלים הוא מוכן לסדר את כל הספרים במוצאי שמחת תורה. הגבאי הסכים לזה.
במוצאי שמחת תורה ניגש אותו מתפלל לבימה והפליג בשבח כבוד הספרים ומידת החסד והמעלה של מי שמחזיר ספרים למקומם, וביקש מכל אחד להכניס רק חמישה ספרים לארון, תוך דקות אחדות נהיה כל בית הכנסת מסודר. כעת הוא בא לבקש את כספו מהגבאי. אומר לו הגבאי: "אני לא התחייבתי על דעת שכל הציבור יחזירו את הספרים". הם באו לפניי לשאול אם הגבאי צריך לשלם לאותו מתפלל או לא.
אני השבתי שהיה מקום לחייב את הגבאי למרות שהמתפלל לא עבד בפועל, כי בסך הכל הוא עשה 'חכמה' ו'בצל החכמה בצל הכסף' על חכמתו מגיע לו תשלום (הבאתי לכך ראיה מירושלמי, ברכות פ"ז ה"ב).
הצעתי את הדברים לפני מרן הגאון רבי נסים זצוק"ל, והוא אמר לי: "לגבי הגבאי אתה צודק, אבל הציבור חשב שהוא מתכוון לשם שמים, וממילא יש כאן גניבת דעת של הציבור והכסף שהגבאי משלם לו זה כספי ציבור, ועל זה לא מגיע לו".
איזו בהירות הדעת!
אספר לכם עוד שאלה שנשאלתי, ומתוך תשובתו ניתן לראות את יושר ה'מושכל ראשון שלו':
היה מגיד שיעור חשוב שמוסר שיעור קבוע בדף היומי, שבא לשאול לפני שהתחילו ללמוד בשיעור פרק שביעי בבכורות שבו מפורטים מומי האדם הפוסלים את הכהן מלעבוד עבודה בבית המקדש.
וזו השאלה: לאחד המשתתפים בשיעור יש מום העונה בדיוק לתיאור הגמרא. זה לא מהמומים הרגילים, כגון ידו שבורה שזה אינו מבייש, אלא מום כזה שאם יסביר את המשנה בצורה ברורה כל המשתתפים בשיעור עלולים להסתכל עליו, והוא יתבייש מאוד. שאל אותי המגיד שיעור: "מה אעשה? האם אשנה קצת מהפירוש ואבליע את המום, כך שלא ירגישו ולא אסביר את המום כדי שלא לביישו?".
לי היה נראה לכאורה שגם במקום שקיים חשש לפגיעה ביהודי שנוכח שם אין לחשוש, כי הוא נפגע שלא כדין, כי יש לו להאמין שגם המום שבו הוא מאתו יתברך ומשפטי ה' אמת, ולכן במקום הצורך לא חוששים לביוש כי הוא יודע שלא מכוונים אליו.
שאלתי את רבי נסים והוא ענה לי, שאם מדובר ביהודי שברור שייפגע מהדברים על המגיד שיעור לדלג ולא להסביר את אותו מום כדי שלא להעליבו. איזו רגישות בבין אדם לחברו, איזו מחשבה על השני!
התשובות שלו, זו לא נבואה, זו מתנת אלוקים, זה 'רוח קדשך' שהוא קיבל מתנה משמים.
במשך השנים היה לי אבלחט"א קשר אתו בוועד הרפואה של ביה"ח 'מעיני הישועה', אני שתקתי שם ולא השמעתי דבריי בפני מרנן אבות בתי הדין. אבל התבוננתי וראיתי איך שהם כיבדו אחד את השני מרן הגר"ש וואזנר ומרן הגאון רבי נסים.
אי אפשר לשכוח איך שקיבל במאור פנים כל מי שבא במחיצתו, איך שרץ בעצמו לפתוח את הדלת כששמע דפיקות על הדלת.
(הרב יצחק לוין, 'יתד נאמן', תשרי תש"פ)