חודש אב שבתחילתו התאבלנו על חורבן בית המקדש, עדיין לא הסתיים, וכבר אנו בעיצומה של עונת החתונות. זה אולי הזמן לעסוק במקום שבו נפגשים שני הקטבים הללו – התקנה הידועה שלא לנגן בכלי זמן בחתונות הנערכות בירושלים, כזכר לחורבן. בגיליון הנפלא 'נר לשולחן שבת' – פרשת חזון, מצאנו לקט מיוחד של עובדות מהוראותיו ופסקיו של מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בשאלות שונות שבאו לפניו בענין זה.
באופן כללי הקפיד מרן זצ"ל מאוד על המנהג, וכשבאו לפניו בשאלה באילו כלי זמן מותר לנגן, והיכן, היה משיב: "רק תוף ומצלתיים, ובכל ירושלים". אמנם היה מזכיר שישנן עדות שלא קיבלו מנהג זה, דוגמת בני ספרד, חסידים ובני חו"ל. לחתנים שהיה באים לפניו ומתאוננים: "איזו חתונה תהיה לנו רק עם תוף, זה לא שמח…" היה רבינו משיב: "העיקר הוא שהחיים יהיו שמחים. וחתונה יותר או פחות זה לא משנה".
סיפר הר"ר ב' א': שלחתי לשאול את מרנן הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב אם אני יכול לנגן בגיטרה בחתונה בירושלים. החתן רצה לגוון, שבריקודים הראשונים יהיה תוף ובריקודים לאחר הסעודה גיטרה. שניהם השיבוני שהתקנה היתה שני דברים: א. לא תזמורת. ב. כלי אחד, ודווקא תוף.
סיפר הר"ר שמואל ברונר בעל המנגן הידוע: היה זה לפני למעלה מ-40 שנה. עמדתי לפני חתונתי שהיתה אמורה להתקיים בשכונת עמק רפאים בירושלים. הייתי חייל ורציתי מאוד תזמורת. אמרתי לחמי פרופ' הר"ר מרדכי ברויאר שאם אין תזמורת נערוך את החתונה בתל אביב. בא חמי לפני הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך והציע לפניו את הדברים. השיב רבינו: א. מנהג זה של איסור תזמורת בחתונה קיבלוהו אנשי ירושלים, אך חתנך אינו בן ירושלים. ב. התקנה נתקנה בתחומי העיר העתיקה. ג. בתזמורת, כמה כלים אמורים לנגן? "חמישה", אמר חמי. "יפה, תורידו ויהיה שלושה".
הגאון רבי שלמה ברויאר תלמידו של רבי שלמה זלמן עמד לערוך לבנו חתונה בירושלים. בתחילה רצו להביא אורגן, אך מרן לא התיר. חשבו על תקליטן, וגם את זה לא התיר.
בחתונת בנו של הרה"ג רבי יוסף בוקסבוים, ראש ומייסד מכון ירושלים ומקורבו הנאמן של מרן, שנישא לבת משפחת רואו הנכבדה מניו יורק, והחתונה נערכה בירושלים, התיר מרן לבני המשפחה לקחת אורגן ולהנעים את החתונה, בהטעימו שהיות ובני משפחת הכלה וכן אורחים רבים שהגיעו לחתונה הם בני חו"ל, וכמה מנהגים בחתונה היו מנהגי חו"ל, יש מקום להקל ולנגן באורגן [תזמורת האחים ברונר הם היו מופקדים על השמחה].
ואין סתירה בין כל הסיפורים. מרן דן כל מקרה לגופו ועל פי זה פסק את דינו. לבן ירושלים, לבן תורה וכדומה לא התיר ולא הקל, ואילו בעת הצורך לחייל ובן חו"ל התיר.