סיפר כ"ק אדמו"ר מסאסוב שליט"א: זכיתי להכיר יהודי, שלא זכה לשמור תורה ומצוות, אולם זכה לקיים מצוות כיבוד אם במסירות נפש ובפועל ממש. הוא התגורר כאן בסביבה, לכאן הגיע לאחר שהיה בפולין בימי מלחמת העולם השנייה, שם נרצח אביו על קידוש ה'. דרך חתחתים הוא עבר עד שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה בארץ הקודש, דרך שעברה במצרים ובנדודים מפרכי גוף.
היהודי הזה קיים כל ימיו את מצוות כיבוד אם במסירות מפליאה, ממש כמעשה המסופר על רבי טרפון, הוא היה מתמסר בצורה יוצאת מן הכלל למען אמו. כאשר נפטרה אמו, הוא כבר היה בן שבעים וחמש שנים והוא ישב עליה שבעה וקיבל עליה תנחומים.
היתה לי היכרות מועטה עמו, מאותן פעמים בודדות בהן היה מגיע אל בית-מדרשנו על מנת לומר קדיש ביום הירצחו של אביו, על כן הגעתי לנחמו. באותה שעה אמרתי לו: הלא זכית משך שנים רבות כל-כך לקיים מצוות כיבוד אם באופן מפליא ונשגב כל-כך. איך תוכל להסתלק מן העולם בלא לשוב בתשובה שלימה אל אביך שבשמים?
הדברים נכנסו לליבו והוא שב לכור מחצבתו ואל חיק אביו שבשמים. הוא היה מגיע בתדירות מאז לבית המדרש על מנת להגות בתורה ביחד עם חברותא. עוד שנים רבות הוא זכה לחיות בדרך התשובה והתורה, ומן העולם הסתלק כשהוא כבר היה כמעט בן מאה שנים. נתקיימה בו הבטחת התורה 'למען יאריכון ימיך'.
ביום מן הימים הוא ניגש אלי ושאלה מעניינת בפיו: מדוע נוהגים ישראל קדושים לנשק את התפילין שבראש ושעל היד בעת אמירת הפסוק פותח את ידיך, ומשביע לכל חי רצון. מה עניין תפילין אצל אותה אמונה טהורה שהקב"ה הוא זה הפותח את ידיו על מנת להשביע לכל חי רצון?
לא ידעתי מה להשיבו, אולם הוא מיהר והשיב בעצמו תשובה נפלאה לשאלתו. וכך היו דבריו:
בדרך כלל סבור האדם שהוא בעל הבית על פרנסתו, והוא זה הדואג לכלכל את נפשות ביתו. על כן, דווקא באותה שעה שהיד קשורה ברצועות התפילין, עד שהיא כבולה וקשה להזיזה בקלילות אנה ואנה – דווקא אז, בידיים כבולות, אנו מנשקים את התפילין ואומרים: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", לאמר – ריבונו של עולם, ידינו כבולות, לא אנו מביאים את הפרנסה ולא בכוחנו לכלכל את נפשותינו, אין זה אלא אתה, ריבונו של עולם, הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים. אתה הוא הפותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.
ושפתיים יישק…
(נעם אמרים – סאסוב בא תשע"ט)