"וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כ"א, י"ט)
הרחק הרחק מההתיישבות היהודית-חרדית הסואנת של ארה"ב, בוערת נקודה יהודית עוצמתית של חסד ללא הרף. הנה התופעה היהודית המדהימה בכל קנה מידה! יהודי המגיע לארץ זרה זו כדי ללוות את בן משפחתו, לא נשאר כאן לבד. מצפה לו כאן בניין אירוח מפואר של הארגון 'רופא', המארח אותו חינם אין כסף, באירוח שלא מבייש מלון מפואר ביותר.
אתה מגיע אל הבניין, ואינך מאמין למראה עיניך: אתה מקבל כרטיס מיוחד שבו מספר החדר, המצעים מוחלפים בכל בוקר, בכל יום אתה מקבל ארוחות בשריות משובחות – והכל בפאר והדר, במאור פנים ובלב רחב, ככל שתחפוץ, ולכל אורך שהותך במקום. מי שנאלץ לבוא לכאן, נהנה משירותי מלונאות עשירים – והכל כאמור, חינם! מה שכמובן מקל מאוד, פיזית ונפשית, את השהות בארץ נכריה, הרחק מהבית החמים.
החזון איש הורה: לבוסטון
נכנסנו אל הקודש פנימה, אל כ"ק מרן האדמו"ר הרה"צ רבי נפתלי יהודה מבאסטאן שליט"א, ממשיך דרכו של אביו, כ"ק מרן אדמו"ר רבי לוי יצחק זצ"ל בעל ה'שערי לוי', שמקבל אותנו – כשם שמקבל כל יהודי הנקלע הנה – במאור פנים ובלב רחב. הוא נענה לבקשתנו לספר לנו.
"הסבא, כ"ק מרן האדמו"ר רבי פינחס דוד זצ"ל, התגורר כאן לפני עשרות שנים. באותה תקופה היה כאן ריכוז חרדי גדול. עם השנים עברו כולם לניו יורק ולריכוזים חרדים נוספים וגם הוא עבר. אך ברבות הימים, בשנת תש"ד, שב לכאן אבא הרבי ה'שער הלוי' זצ"ל, והמשיך את מסורת אירוחם של בני משפחות המאושפזים כאן. הוא התחיל בביתו. לא היו בביתו חדרים מפוארים, להיפך, החדרים היו עלובי מראה ופשוטים מאוד, אך הלב הקדוש שלו היה רחב ואוהב ישראל. הוא הפקיר את כל ביתו בעבור האורחים. גם את חדרו נתן להם, את מיטתו, והוא מצא תמיד מקום אחר ללון בו".
איך הגיע הסבא לבוסטון?
"אחי-אמו היה כ"ק מרן האדמו"ר רבי דוד צבי שלמה מלעלוב זי"ע, והוא ציווה עליו עוד בהיותו אברך צעיר בירושלים, שם נולד, לרדת לאמריקה ולנהל עדה חסידית. למעשה, הדבר יצא אל הפועל רק כמה שנים מאוחר יותר, בזמן מלחמת העולם הראשונה שבה שהה הרבי בגליציה, והדרך חזרה לירושלים נחסמה. או אז היגר לבוסטון, והקים בה חצר חסידית תוססת. הוא פתח כאן בשנת תרע"ד את בית מדרשו, ומסר נפשו להקים כאן גם מקווה טהרה. באותה תקופה הייתה זו תעוזה בלתי רגילה, כי מקווה היה קיים רק בריכוזים חרדיים מוכרים. מעניין לציין את שיטתו, שהמטרה של מגורי יהודים בחו"ל, היא להפוך את המקום לבעל קדושת ארץ ישראל, שהרי 'עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל להקבע בארץ ישראל'. לכן המשיך גם במגוריו בחו"ל בכל מנהגי ארץ ישראל, כפי שנהג בכל השנים שבהן התגורר בארץ. במשך השנים הקים כאן בתי חינוך שונים, אם כי בסוף ימיו עקר לויליאמסבורג שהחלה לשמש כריכוז חרדי. הוא נפטר בשנת תש"ב".
מנין נודע בציבוריות החרדית על הלב הרחב בבוסטון שמכניס אורחים?
"מה'חזון איש'… במקרים רבים שלח ה'חזון איש' חולים כאן, והצביע על ביתו של סבא כמקום שבו יקבלו אש"ל מלא. ה'חזון איש' העריך מאד את הסבא. היה מקרה של אדם ששאל את ה'חזון איש' על ניתוח מסובך, וה'חזון איש' ענה לו: 'אתה הרי מגיע לבוסטון לבצע את הניתוח, שאל על כך את הרבי מבוסטון, וככל שהוא יאמר לך – תעשה. מכח החסד העצום שלו – הוא יכול להחליט לגבי ניתוח סבוך כזה'".
כשהגיע אביכם זצ"ל לכאן, הוא לא התמקד רק בחסד, אלא גם בתורה…
"אכן, כשהגיע לכאן בשנת תש"ד, שנתיים אחרי פטירת אביו, חולל במקום מהפיכת תשובה גדולה. הוא מצא מסילות ללב סטודנטים יהודים שלמדו בעיר. היה עורך 'שבתונים' – תכניות שבת לסטודנטים, שבהן טעמו את טעמה של שבת חסידית. בהשפעתו החלו רבים מהם לשמור מצוות ולהתקבץ סביבו, ובמהלך השנים הקימו רבים רבים בתים כשרים בישראל".
אני אומר לרבי כי אכן מכיר הנני אישית פרופסור גדול בתחומו, מנתח מפורסם, החובש שטריימל בשבת… זהו אחד מאלפי הסטודנטים שחיפשו רפואה ומצאו חסידות…
הרבי שליט"א ממשיך: "אבא זצ"ל מייסד את מה שהתחיל אביו, וסייע לאלפי אנשים שבאו לבוסטון במשך השנים לצרכים רפואיים, במסגרת ארגון 'רופא' שייסד, וברוך ה' הפעילות ממשיכה".
כפי שאני מבין, לא הייתה כאן קהילה חרדית כשהגיע אביכם לכאן; איך התחנכתם במקום שומם כל כך מיהדות?
"כשהייתי ילד קטן, למדתי כאן, אבל בגיל תשע נשלחתי ללמוד בניו יורק, מרחק של ארבע שעות נסיעה. שבתי הביתה רק פעמיים בשנה, בחגים… הייתי אכן רק בן תשע, אבל מה לא עושים הורים למען חינוך צאצאיהם? לכן למרות כל הקשיים והגעגועים, נשלחתי הרחק, העיקר שאוכל ללמוד במקום תורני מסודר.
"אדרבה, לעיתים דווקא במקום כזה יש פחות קושי, כיון שהבידול בין הגויים ליהודים קיים, ובעוצמה: אנו יהודים, והם גויים. שני עולמות שלעולם לא מתחברים".
מה אתם זוכרים מהחסד הגדול בבית אביכם, שהכניס אורחים לביתו בכל עת מצוא?
"אבי זצ"ל ניהל קהילה, אך היה גם גאון במעשי הצדקה והחסד שלו. לא אחת שילם שכר לימוד לאנשים שהתקשו בכך, שילם חשבונות חשמל לחסרי אמצעים. זאת כמובן בנוסף להכנסת האורחים המיוחדת בבית. אני זוכר את אמי ע"ה עומדת במטבח, ועובדת קשה בשביל לספק לאורחים את כל מחסורם. היא הייתה רגילה לכך מבית אביה, כ"ק האדמו"ר מקליוולנד זצ"ל, אבל גם אבא ראה את זה בביתו.
"שמעתי סיפור שהיה בחג הפסח אצל סבא, כשהגיעו אורחים מירושלים, וביקשו מסבא את כל ה'חומרות' שבהן היו רגילים בביתם. במקום שומם כזה, החזקת החומרות האלו דרשה הון רב, ועל כן אמר להם כי על אירוח לכל הפסח ישלמו עשרה דולרים – סכום נכבד ביחס לתקופת השפל שהייתה אז בארה"ב, שכיסה את כל הוצאות הפסח. הם שמחו, כי כך היה להם נעים יותר לעמוד על שלהם, ולקבל את כל החומרות שהורגלו בהן. במשך כל הפסח הם קיבלו שירות אדיר, יותר מבית מלון, הכל בכל מכל כל, ובתכלית ההידור והכשרות והחומרות. במוצאי החג הגיע אבא והחזיר להם את כל מה ששילמו ולא עזרו כל מחאותיהם… כל מה שהוא לקח מהם, היה כדי שיהיה להם נעים יותר לעמוד על שלהם…
"אם עוסקים אנו בחומרות, חייב אני להדגיש, שעל אף שהבית המה ביהודים רחוקים מתורה ומצוות, הם הסטודנטים שביקשו לראות מהי שבת – אבא לא ויתר, והקפיד על קוצו של יוד על כל חומרה חסידית; הן באוכל, הן בהפרדה והן בשאר התחומים. הבית התנהל כמו במרכז ירושלים".
איך שומרים על הצביון החסידי במקום כזה?
"היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע היה אומר, שהאדם צריך להיות מי שהוא, בגלל מי שהוא. עליו לדעת את ערכו ומה מוטל עליו לעשות, ולא לבנות את הזהות האישית לפי הסביבה".
אך הסתדרתם מבחינה כשרותית?
"לא היה חלב בכל יום, רק פעם בתקופה היה מגיע חלב ישראל. בשר היה רק בחגים, לקחו עגל ושחטו בערב החג".
אומרים שגם נשיאי ארצות הברית התוודעו לפעילות שלכם…
"אכן. היה זה סיפור שהתפרסם בשנת תשכ"ב, כאשר חלה רב חשוב מצפון אמריקה, והוצרך לעבור טיפולים כאן בבוסטון. מכיוון שהייתה בדרך תאונת דרכים קשה, היו הדרכים חסומות, כך שהדרך היחידה להביא את הרב לבית החולים הייתה במסוק. אבא זצ"ל הגיע עד לשכת הנשיא אייזנהאואר, כדי לקבל ממנו עזרה באישורי הטיסה והעלויות. הנשיא שהתרגש לראות עזרה הדדית מהי, העניק את המסוק האישי שלו להטסת הרב החולה. מאז נוצר הקשר שהיה חם ואישי, והיה בזה משום קידוש שם שמים".
כשעוסקים בחסד, על איזו נקודה אתם יכולים להצביע, כדוגמא שאפשר להתמקד בה בחינוך לחסד?
"אני יכול לומר משהו אחד, שאכן למדתי מכל המפעל הזה. אנו רואים יהודי זר, ניגש אליו, ניתן לו 'שלום עליכם' חמים. בכל מקום, בכל עת ובכל שעה. ההרגשה שנותנים לאדם כזה היא מופלאה! זה חסד עצום! בדרך כלל, אחרי 'שלום עליכם' חם כזה, קל לו יותר לברר, לשאול ולבקש מה שהוא צריך, הבושה סרה ממנו.
"מפעל 'רופא' קורא לכולם להעניק חיוך לזולת, לדבר באופן מכובד ונעים. 'ליהודים הייתה אורה' – להאיר פנים זה לזה. גם זה חסד עצום. לא לכל אחד יש ממון לתת ולחלק, אבל לחייך ליהודי, לקרב את האורח – יכול כל אחד, וגם זה חסד עצום. כשיהודי זר נקלע למקום לא לו, ואנשים לא ניגשים לברכו ולדרוש בשלומו, הדבר כואב לו. הן הוא לא מתמצא כאן, ובוודאי מצפה שמישהו מבני הקהילה יכוון את דרכו. אם נותנים לו 'שלום עליכם' לבבי, הוא מתגבר על מחסום הבושה.
"נקודה מעניינת נוספת: החולים שמגיעים לכאן מארצות רחוקות הם יהודים בעיקר. הגויים, אפילו מתושבי בוסטון – לא כולם מגיעים למרכזי הרפואה הגדולים בשביל להתרפא. לעומת זאת, יהודים מקצה העולם אפילו, מגיעים הנה לרופא המתמחה בבעייתם. מה זה אומר? שערך קדושת החיים אצל היהודי הוא רם ונישא, הגויים מסתכלים על החיים כמשהו זול. אלמלא ראיתי זאת בעיני, לא האמנתי".
בתור לקופה
החסד שנטוע כאן ביהודים המקומיים – עומד בדרגות גבוהות ומופלאות.
אני עומד בתור בחנות הירקות, לאחר שאספתי מצרכים בכמות נכבדה. לפני בתור עומד יהודי שכמובן מעניק לי ברכת 'שלום עליכם' לבבית, ושואל אותי אם אני מארץ ישראל. כשאני עונה בחיוב, אומר לי הלה בהחלטיות: "אני משלם את הקניה!". אני מנסה למחות, מראה לו שיש עמי כסף לתשלום, אך ללא הועיל. מיד כשמסתיימת עריכת החשבון, צץ הלה ומוסר את כרטיס האשראי שלו, כשהוא מתחנן בפני שלא אמנע ממנו…
בין האנשים היקרים שפגשתי שם היה ד"ר עמאר, יהודי יקר שהוא קרוב משפחה של הראשל"צ הגרש"מ עמר שליט"א. שאלתי אותו על כתובת מסויימת שבה נדרשתי לערוך קניות, והוא לקח אותי ברכבו, ליווה אותי בקניותיי באותו יום, ושוב חזר על עצמו המחזה המופלא הזה: הוא כפה עלי, הכריח ממש, להניח לו לשלם על כל מה שקניתי…
(מתוך מרווה לצמא – שבט תשע"ז)