הזעזוע שאמור לפקוד אותנו באמירת 'שיר של יום' ביום ראשון
מתוך לימוד המוסר היומי בספרי החפץ חיים:
"הנה אנו אומרים תמיד ומשננים בפינו מה שיהיה אתנו בעולם הבא, שאנו אומרים בכל יום ראשון בשבוע: מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ, דהיינו מי האיש שזוכה נפשו לעלות להר הבית שלמעלה, ומי זוכה עוד יותר – שיהיה שם בעזרה, שהוא מקום הקודש מחנה שכינה, ועל זה מסיים: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. נקי כפים – מגזל, ובר לבב – מעוונות שבין אדם למקום. ומוכח מזה, שאם יש עליו אלו העוונות, הוא משולח ממחנה שכינה, ואף להר הבית שלמעלה לא יוכל לעלות.
והנה פסוק כזה היה צריך להיות נגד עיני האדם תמיד, ולהצטער מזה, אחרי שבו כתוב להדיא פסק דינו. וכן אנו אומרים בכל יום שלוש פעמים: "מלך אוהב צדקה ומשפט", וכיון שהוא אוהב שיצטרף גם משפט לצדקה, בודאי יהיה כן! ומי יוכל לעמוד אפילו במעט משפט? ודוד המלך עליו השלום אמר: וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי. ואם כן היה לו להאדם להזדעזע כשמגיע לברכה זו!"
[תורת הבית פרק ח]