מספר הגר"י לורנץ שליט"א על שני סיפורים ששמע מהגרב"צ פלמן זצ"ל, אשר שניהם מובילים לשאלה אחת ולבסוף גם לתירוץ אחד.
ראשיתו של דבר, הוא הסיפור הראשון, אשר בכל שנה ושנה היה הגרב"צ רגיל לספרו בשיעורו בחג הסוכות. הסיפור הוא על הגאון רבי אברהם זצ"ל אחי הגר"א בעל "מעלות התורה", שהגרב"צ היה מצאצאיו, והיה מספרו כפי ששמע בנערותו מאביו ומזקנתו שכך היה מקובל בידם ובמשפחתם.
הגאון רבי אברהם התגורר במקום מרוחק מווילנא. פעם אחת הוא מקבל מכתב מאחיו, רבינו הגר"א, שברצונו ללמוד עמו חברותא, ולכן הוא מבקש ממנו אם יש באפשרותו לעבור דירה לווילנא, כדי שיוכלו ללמוד שם ביחד. רבי אברהם השיב לאחיו הגר"א, שהוא היה מאוד רוצה לעבור לווילנא כדי ללמוד עימו יחד, אלא שאשתו אינה מסכימה בשום פנים לעזוב את עיר מגורם. ומדוע? משום מעשה שהיה:
בווילנא ובכל הערים בליטא לא היו גדלים אתרוגים, ובכל שנה לקראת חג הסוכות היו מביאים אתרוגים ממדינות רחוקות, ומשום כן מחיר האתרוגים היה בד"כ מאוד יקר, שעצם זה זה שאתרוג הוא פרי נדיר במקום הזה לבד, גורם להעלאת המחירים, וכאשר נוספו לזה עוד הוצאות הדרכים- זה גרם להעלאה נוספת. היחידים מתוך הציבור שיכלו לקנות לעצמם אתרוג במחירים הללו – קנו, ואילו שאר הציבור שלא הייתה לו אפשרות לקנות אתרוג- היו גבאי העיר קונים אתרוג מקופת הקהל, ועליו היו כל הקהל מברכים בחג.
שנה אחת החורף התארך, וממילא הפשרת השלגים הייתה בזמן מאוחר יותר, וכך יצא שכאשר התקרב חג הסוכות, הדרכים היו מלאות במים ולא הייתה אפשרות לעבור בהן, וכאשר הדרכים חסומות אין משלוחי אתרוגים, ולא היה אפילו אתרוג אחד בכל העיר!כמה ימים לפני סוכות, הצליח להביא אחד מהסוחרים אתרוג אחד לעיר, אלא שאם כל שנה היו המחירים גבוהים, הרי שעתה ביקש עליו מחיר כפול ומכופל. גם היחידים שקנו לעצמם בכל שנה אתרוג, מיד התייאשו מלקנותו, כששמעו על המחיר הגבוה. גבאי הקהל נבהלו גם הם מהמחיר, ומיד התכנסו כדי לדון יחדיו אם חייבים לקנות במחיר כזה. לאחר דיון ארוך הוחלט שאין להם אפשרות לקנות במחיר כזה.
באותו יום חזר רבי אברהם לביתו בצער, על הידיעה שהשנה לא יהיה להם אתרוג בחג. בבית סיפר לאשתו על החלטת גבאי הקהל. אשתו נבהלה מאוד, ואמרה: "איך יתכן חג סוכות בלי אתרוג?" והתחילה לחשוב מה אפשר לעשות כדי להשיג את האתרוג, ופתאום עלה לה רעיון: הבית שבו התגוררו היה בית נאה, גדול ומרווח, שקבלוהו מהוריה בנדוניה של החתונה, ובאמת אינם צריכים בית כ"כ גדול, וממילא הם יכולים למכור אותו, לעבור לגור בצריף קטן כמו כל העניים, ובכסף של הבית יקנו את האתרוג. מיד הציעה את ההצעה לבעלה, רבי אברהם, והוא הסכים לדבריה. תיכף החליטו ללוות עכשיו מיד את הכסף לקניית האתרוג, ולאחר החג למכור את הבית, ובכסף שיקבלו עבורו יפרעו את החוב.
רבי אברהם יצא מיד ללוות את הסכום הדרוש לאתרוג, קנה את האתרוג, ולשמחתם ולשמחת כל אנשי העיר, זכו לברך על האתרוג הנדיר הזה, ולקיים את המצוה כבכל שנה. לאחר החג קיימו את החלטתם, מכרו את ביתם המרווח ובמקומו קנו צריף קטן, וביתרת הכסף פרעו את החוב. כאשר הגיע המכתב מהגר"א לעבור לווילנא, אמרה האשה הצדקנית לבעלה רבי אברהם: "כל יום שאני עוברת ליד הבית היפה שהיה לנו, ואני נזכרת שמכרנו אותו בשביל קיום מצוות אתרוג, אין לי הנאה ושמחה גדולה מזו בעולם, ואת ההנאה הזו איני יכולה להפסיד", וממילא לא מסוגלת לעזוב את העיר לעולם. את התשובה הזו שלח רבי אברהם לאחיו הגר"א, שמשום כן, אפילו שהיה רוצה מאוד ללמוד עמו בחברותא- אין לו אפשרות לעבור לווילנא.
את הסיפור הזה היה מספר הגרב"צ בשיעוריו בהתרגשות רבה, ובשנים האחרונות אף היה בוכה מהתרגשות.
מסירות נפש לתורה
שנה אחת ניגש אל הגרב"צ אחד המתפללים, וסיפר לו שבחג סיפר את הסיפור בביתו לבני הבית, ואשתו שאלה על כך שאלה: "אם בשביל קיום מצות אתרוג של שנה אחת האשה מסכימה למכור את כל הבית ולעבור לצריף עלוב, איך יתכן שבשביל לימוד תורה יום ולילה עם הגר"א- לא הייתה מוכנה לוותר על ההנאה שלה, ואינה מסכימה לעבור לווילנא?" אין שום הגיון שבשביל מצות אתרוג של שנה אחת היא מוותרת על כל חיי הנוחות ומוכרת את כל הבית, ואילו למצות תלמוד תורה עם הגאון מווילנא היא לא מסכימה לוותר על הנאה של ראיית הבית!
הגר"א והשאגת אריה
הגרב"צ נהנה מאוד מהשאלה, חייך ואמר: "אני אספר לך סיפור אחר", וכה סיפר:
ה'שאגת אריה' עשה הרבה שנים גלות, הוא לבש בגדים פשוטים כדי שלא יכירו אותו, והיה נודד מעיר לעיר, ובכל עיר היה ישן בבית הכנסת ומתנהג כאחד מהעניים. באחד ממסעותיו הגיע לווילנא. הגאון מווילנא ראה אותו ומיד זיהה אותו, והכיר שאדם זה אינו ככל העניים אלא מדובר בגאון ה'שאגת אריה'. כאשר שני גאונים כאלו נפגשים ומדברים ביניהם, אין צורך לומר שהדיבור הוא בדברי תורה, וכך שניהם עמדו זמן רב ודיברו בלימוד. לא קשה לתאר מה היה באותו זמן, בוודאי היו שם קולות וברקים עד השמים, כאשר השאגת אריה מוכיח בפלפוליו כשיטתו, הגאון בגאונותו מוכיח כדבריו, ובפרט שדרך לימודם שונה. בטח היה שם ששון ושמחה עם ויכוחים סוערים בלימוד, עד שהגיעו לעמק השווה. לאחר שסיימו לדבר בלימוד, הזמין הגאון את השאגת אריה לאכול אצלו את סעודת ליל שבת.
אמר לו השאגת אריה, שהוא קיבל על עצמו שכאשר הוא בגלות ואינו נמצא יחד עם אשתו, שלא לאכול בשולחן שיושבת שם אשה, ולכן הוא מוכן לבוא לאכול אצל הגאון בליל שבת, אבל בתנאי שלא תשב אשה על יד השולחן. (הוסיף הגרב"צ בהתפעלות 'תראה מי זה השאגת אריה, כזה קדוש! כזה טהור! הוא היה בגלות, מופקע מכל תענוגי העולם הזה, וכאשר הגאון בכבודו ובעצמו מזמין אותו לאכול על שולחנו, הוא מסכים לוותר על התענוג הגדול הזה, אם יושבת על השולחן אשה. ובאיזו אשה מדובר? באשת הגאון, שהיא בעצמה היתה צדקת גדולה, והראיה שהגאון בעצמו ישב בשולחן שבו היא יושבת').
אמר לו הגאון: 'בליל שבת זה הזמן היחידי בשבוע שבו אני יושב בשולחן יחד עם האשה, ולכן אני צריך לשאול אותה אם היא מסכימה השבת לא לשבת על יד השולחן בשעת הסעודה, אני לבד לא יכול להסכים לדבר הזה', (ושוב הוסיף הגרב"צ בהתפעלות: 'תראה מי זה הגאון, עד שיש לו הזדמנות לשבת בסעודה יחד עם השאגת אריה ולדבר בלימוד, ולא סתם לימוד, אלא לימוד עם השאגת אריה, ומי יכול לתאר איזה חידושים מופלגים עתידים להתחדש אז בסעודה! ובכל זאת אם זה על חשבון האשה – אז אין שום חשבונות, דבר ראשון צריך לשאול את האשה…) הגאון שאל את אשתו, והיא ענתה שהיא לא מוכנה לכך! כל השבוע היא לא רואה את הגאון, הוא יושב בחדרו ספון וטמון בתורה, ופעם אחת בשבוע יש לה את העונג לראותו – בסעודת ליל שבת, על התענוג הזה היא לא יכולה לוותר בשום מחיר…
לא הניחה אחריה כמותה
עתה פנה הגרב"צ אל האברך השואל, ואמר: "אני רוצה לשאול אותך שאלה, איך יתכן שאשתו של הגר"א, שהיא יודעת מי זה הגר"א, והיא יודעת שאם הגר"א רוצה להזמין את ה'שאגת אריה' לשבת בשולחן שבת בוודאי זה לא סתם כך… ובוודאי עתידים להתחדש ביניהם חידושים גדולים ועצומים, איך יכולה למנוע מהגר"א לשבת בשולחן עם השאגת אריה? איך יש לה את האומץ והכח לעשות את הדבר הזה?"
"אולי אפשר ליישב שאשתו של הגר"א לא הייתה בדרגה כזו גבוהה, ומשום כך העדיפה את התענוג שלה על ההזמנה של השאגת אריה, אבל אי אפשר לומר כך, שהרי כל מילה של הגר"א היתה תורה, וכל שכן כשמדובר על דברים שנכתבים על המצבה שהם נחרטים שם לנצח, בוודאי שמדקדקים בהם דקדוק רב, וכאשר נפטרה אשת הגר"א ציווה הגר"א לחרוט על מצבתה: 'לא הניחה אחריה כמותה', כלומר שסבר שהיא הייתה הצדיקה הגדולה ביותר באותו הדור! וממילא איך יתכן שהיא מסוגלת לא לוותר על התענוג שלה לראות את הגר"א, ומחמת כן למנוע מהשאגת אריה לבוא לאכול אצלם בליל שבת?"
אמר האברך לגרב"צ: "זו באמת שאלה חזקה על אשת הגר"א, אבל השאלה אינה מיישבת את השאלה הראשונה על אשת רבי אברהם, ואדרבה, עכשיו יש לנו 2 שאלות, מהו התירוץ לשתיהן?". אמר לו הגרב"צ: "באמת השאלה- שאלה, אבל כדי לענות לאשתך ששאלה זאת, די בזה שתאמר לה ששאלת אותי ותספר לה את הסיפור על אשת הגר"א, תראה שזה יספיק עבורה…" האברך קיבל את התשובה / השאלה, ובלית ברירה גם הוא הסתפק בזה לעת עתה.
עולם הבא בעולם הזה
בשנה הבאה ניגש האברך שוב אל הגרב"צ, ואמר: "אני רוצה שוב לשאול את השאלה משנה שעברה, אלא שהפעם אני שואל את השאלה ולא אשתי". שוב הציג האברך את התמיהה על שתי המעשיות.
הגרב"צ שתק וחשב זמן רב, ולפתע התחיל כולו לרעוד, פתח את פיו ברעדה ואמר: "מי אנחנו שנבוא להסביר את מעשיהן של אשת הגר"א ואשת רבי אברהם אחיו? אבל דבר אחד צריך לדעת, לשבת עם הגר"א בשולחן שבת, זה לא תענוג עולם הזה, זה תענוג של עולם הבא! אפשר לבקש מאישה לוותר על הכל, אבל לוותר על עולם הבא – אי אפשר לבקש ממנה! היא לא צריכה ולא מסוגלת לוותר על זה! זה פשוט לא שייך! וכמו כן התענוג של אשת רבי אברהם- כשהיא רואה את הבית שנמכר בשביל אתרוג- זהו תענוג של עולם הבא, והיא אינה מסוגלת לוותר עליו!"
(מתוך "שלמים בציון" סוכות תשע"ז)