יום שני ד' באדר תשע"ח
הוצאת קמֵע בשבת לרשות הרבים
בעבר היתה רווחת רפואה סגולית של נשיאת 'קָמֵעַ'. הקמע הופיע בשני סוגים: האחד, כְּתָב ובו 'לחש', כלומר, דברים שונים המסוגלים לריפוי המחלה או למניעתה; והשני, תרכובות שונות של שורשי עשבים. (וכל האמור להלן בנוגע לקמֵע כתוב, נכון גם לגבי קמֵע מהסוג השני). הצלחת הריפוי בעזרת הקמֵע היתה נזקפת לזכות כותב הקמֵע, ולחילופין, לזכות הקמֵע, כאשר בשלב מסוים, לאחר שלוש הצלחות, היה נחשב כותב הקמֵע, או הקמֵע עצמו, ל'מומחה' (ראה להלן).
המשמעות ההלכתית של 'מומחיות' זו היא, שנשיאת הקמֵע בשבת ברשות הרבים, מותרת, כיון שקמֵע שנכתב בידי מומחה, או קמֵע שהוא עצמו מומחה – חזקה כי ישנה תועלת רפואית בנשיאתו, וממילא הוא נחשב כתכשיט, וטפֵל לגוף. ואף כאשר מותר לצאת עם הקמֵע לרשות הרבים, אין היתר אלא לעונדו כתכשיט, אך לא לשאתו בידיו.
[שו"ע שא, כה, ומשנ"ב פח; ביאורים ומוספים דרשו, 73]
מי נחשב לכותב קמֵעות מומחה?
כאמוּר, קָמֵעַ שנכתב בידי 'מומחה', או שהקמֵע עצמו מומחה, מותר לעונדו בשבת ברשות הרבים. כותב קמֵעות מומחה, הוא מי שכתב שלושה קמעות זהים, עבור שלושה אנשים שחלו במחלה זהה, ונרפאו בעזרתם; וגם באופן זה, נחשב למומחה רק לענין תוכן הקמעות שהכין – בין אם ישתמש בקמעות הקודמים ובין אם יכתוב קמעות חדשים – אך לא לענין קמעות בעלי תוכן אחר.
וקמֵע מומחה, הוא כזה שבעזרתו נרפאו שלושה בני אדם, או אדם אחד שלוש פעמים; ודווקא הקמֵע עצמו נחשב למומחה, אך תוכן הקמֵע, כאשר יהיה כתוב בקמֵע אחר, אינו מחשיב את הקמֵע האחר למומחה.
ויש מפרשים, שכותב מומחה הוא מי שכתב שלושה קמעות לשלושה אנשים החולים במחלות שונות, ולדעתם נעשה בכך מומחה לכל קמֵע ועבור כל מחלה; וקמֵע מומחה, הוא תוכן של קמֵע שהועיל לשלושה אנשים ממחלה זהה, ולדעתם נעשה בכך מומחה למחלה זו גם אם יכתבוהו בקמֵע אחר.
[שו"ע שא, כה, משנ"ב פט, וביה"ל ד"ה כגון]
האם מותר לומר לגוי לנסוע בשבת לצדיק כדי לבקשו שיתפלל על חולה?
בהקשר האמוּר, של מלאכת 'הוצאה' לצורך רפואה סגולית – דנים הפוסקים לגבי יציאת אשה מעוברת בשבת לרשות הרבים, עם אבן המסוגלת לשמירה, כגון אבן 'תקומה'. ויש שהורה שאבנים הניתנות על ידי מומחה לדבר, מותר לצאת עמהן לרשות הרבים.
וכל האמור לעיל וכאן, הוא בנוגע למלאכת 'הוצאה', שלגביה ניתן להקל יותר, אם אך מחשיבים את הרפואה הסגולית כבגד וכתכשיט; ומשום כך מתירים זאת אף לחולה שאין בו סכנה. אולם, בנוגע חילול שבת במלאכה אחרת, דאורייתא ואף דרבנן, לצורך רפואה סגולית – נחלקו הראשונים אם הדבר מותר; ויש מפוסקי זמננו שהכריע שאסור לחלל שבת לצורך רפואה סגולית.
ועוד דנים הפוסקים בנוגע לרפואה הדומה לרפואה סגולית – האם מותר לחלל שבת כדי לשלוח בקשה לאדם צדיק שיתפלל על חולה מסוכן: דעת רוב הפוסקים לאסור, ויש שהתיר 'אמירה לגוי' לשֵׁם כך.
[ביאורים ומוספים דרשו, 70, 71 ו־73]