"והשלישי, מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם מעניני ההפסד בגופם ובממונם, ולא הבינו סיבות אופני טובתם בהם ותועלות הנסיון והמוסר להם" (שער הבחינה, פתיחה).
פעם נסעתי לרגל מסחרי לאנגליה, וקבעתי מראש קודם הנסיעה פגישה עם יהודי בעל בית חרושת, גביר אדיר. זמן הפגישה נקבע לשעה ארבע אחה"צ בדיוק, והגעתי במיוחד מארה"ב ליום אחד לצורך פגישה זו.
כשהופעתי בבית החרושת בשעה היעודה, קיבל את פניי הפקיד העובד שם במשרד ושאל אותי מה בקשתי. עניתי לו כי נקבעה לי פגישה לשעה זו עם בעל הבית. ענה לי: בעה"ב אינו כאן עכשיו ואינני יודע מתי יבוא. עמדתי משתומם. הרי הגעתי במיוחד מארה"ב לפגישה זו.
נותרתי להמתין במקום. חלפה כבר כשעה שלימה מהזמן שיעדנו לפגישה, ובעה"ב עדיין איננו. ולא ידעתי לשית עצות בנפשי. לפתע עבר דרך חדר ההמתנה שבו ישבתי, אותו פקיד, שהיה יהודי זקן, ושאל אותי: האם אתה עדיין יושב וממתין כאן? אמרתי לו: הרי באתי במיוחד לפגישה זו מארה"ב! שאל אותי: מה שמך ושם אביך? וכששמע כי אבי ז"ל הוא ר' ליפא פריעדמאן הסופר, ענה ואמר לי: אספר לך מעשה שהיה לי עם אביך ז"ל לפני חמשים שנה.
בהיותו בחור צעיר לימים נסע לעיר פאקש ללמוד בישיבת הגאב"ד דשם. כשהגיע בפעם הראשונה לפאקש ולא היה לו קרוב או מכר או מודע בעיר זו, נכנס לביהמ"ד והיה רעב מאד, ובעיר זו לא היה בית מלון להזמין שם סעודה לאכול, ושאל והתעניין אפוא ניתן להכנס ולשבור רעבונו, ולא השיבו לו דבר. עד שפגש בביהמ"ד יהודי נמוך קומה, סופר סת"ם – ותיאר את מראהו של אבי ז"ל – ואמר לו בחיבה: הכנס לבית פלוני ופלוני ושם יתנו לך סעודה להשביע את נפשך.
והוסיף היהודי הפקיד הנ"ל: אביך היה מגמגם קצת בלשונו, ולא הבנתי מה שאמר לי, והוצרך לחזור על דבריו פעמים ושלש עד שהבנתי מה שאמר. ובעזהי"ת ע"י עצתו והדרכתו הגעתי למקום שהראה לי, וקירבו אותי והחיו את נפשי.
וכיון שנודע לפקיד מי אני ונזכר במה שעבר בינו לבין אבי ז"ל בימי בחרותו, מיד עשה כל טצדקי להוודע אפוא בעל הבית נמצא, וקרא לו שיגיע, וקיימנו את הפגישה שבעבורה הגעתי במיוחד.
והרהרתי אז: הנה הכל מן השמים, ומה רבו מעשי ד' ונפלאותיו, אשר אחרי חמשים שנה שאבי ז"ל עשה לו טובה קטנה ליהודי הלז, והראה על מקום אכסניא, החזיר לי זה טובה. וגם חשבתי: הנה אאמו"ר ז"ל לא איש דברים היה, והיה מדבר קצת בכבידות, ומסיבה זו הוצרך היהודי הנ"ל לשאלו פעמים ושלש עד שהבין את דבריו, ולפיכך נחקק המעשה בזכרונו. ואילו היה דיבורו ברור והיה מבין את דבריו בפעם הראשונה, בוודאי היה נשכח ממנו הענין לחלוטין. אלא מפני שהיה קשה לו לתפוס מה שאמר לו אבי, וחזר על דבריו כמה פעמים, זה היה חידוש אצלו, ומילתא דתמיהא מדכר דכירי. ונמצא, כי גם ממה שהיה אבי ז"ל מגמגם בלשונו יצאה טובה לזרעו, ונתקיים בנו הפסוק 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'.
וכתבתי זאת להודיע חסדי ד' ודרכיו, אשר נעלמו מאתנו ואח"כ לפעמים נפקחים עינינו להבין כי הכל לטובה.
(ע"פ בדידי הוי עובדא – הרב שמואל דוד הכהן פריעדמאן)